ראש השנה – חג הקורונה הבינלאומי

האדם המודרני התמכר ליכולת לצפות, לתכנן, ולשלוט במציאות. המדעים מאפשרים לאדם לצפות את התנהגות הטבע שסביבו ואת תוצאותיהן של החלטותיו. האדם מתכנן את צעדיו לפי הנתונים המצויים בידו, ובסך הכל הוא די שולט במציאות שסביבו. היכולת לצפות, לתכנן ולשלוט הפכה להיות חלק מהגדרתנו כבני אדם. קח מהאדם יכולות אלו והפכת אותו לאדם אומלל ותלותי. אחת הבעיות הקשות אותן יצרה הקורונה אצל מי שכלל לא נדבק במחלה היא ליטול מאיתנו את היכולת לצפות, לתכנן ולשלוט בחיינו. איננו יודעים עם אלו אנשים נוכל להיפגש ומתי, מה נוכל לעשות והיכן, איננו יכולים לתכנן מהיום לעוד שבוע, והתחושה היא שאין לנו, ואולי אין לאף אחד, שליטה במציאות.

אם מישהו היה מגיע אלינו לפני כשנה, ומודיע לנו כי בשנה הקרובה סיני שאכל עטלף ידביק את כל העולם בנגיף שכמותו עוד לא פגשה האנושות, יגרום למותם של מיליוני בני אדם, למשבר כלכלי שהעולם ומדינת ישראל לא עברו מעולם, ואנחנו באופן אישי ניכנס ונצא חליפות מבידוד, נפוטר מהעבודה, ונחזור אליה, ילדינו יישארו בבית חצי שנה ולאחר מכן ישבו ללמוד על המיטה בחדרם עם פיג'מה בתוך משבצת וירטואלית - סביר להניח שהיינו מאשפזים אותו, אלא אם כן היינו מאמינים לו - ומתאשפזים בעצמנו.

אי שם בין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר 2019 חל לו לפני שנה ראש השנה תש"פ. על פי האמונה היהודית ביום הזה נקבע מה יעבור העולם בשנה זו. בו הוחלט על הארוע הגלובלי, ונגזרו השפעותיו על חיינו האישיים. ביום זה, לפני כשנה התכנסו יהודים בבתי הכנסת, ויתרו במודע על היכולת לצפות, לתכנן ולשלוט במציאות, ומסרו אותה לבוראם. גם אנשים שלא פקדו את בית הכנסת נהגו כזקני הרבנים ופיזרו ברכות לכל עבר. שנה טובה ומתוקה, שנת בריאות והצלחה ושאר ברכות שחלקן התממשו וחלקן פחות. ברכות אלו חולקו מתוך הבנה שעתידנו הכלכלי והבריאותי אינו נמצא באופן מוחלט בשליטתנו, יכולתנו לצפותו - מוגבלת התכנון - נתון לשינויים, והשליטה בחיינו - חלקית.

במסורת היהודית ראש השנה אינו יום חג לאומי, כמו פסח ושבועות אלא יום אוניברסלי שכן הוא יום בריאתו של האדם, היום בו המין האנושי נקרא לעלות על בימת ההסטוריה. תאור בריאתו, מופיע בתורה בספר בראשית פעמיים, פעם אחת בפרק א' ופעם נוספת בפרק ב'. כל מי שעיניים בקודקודו מבין שלא מדובר בתיאור זואולוגי או ביולוגי אלא במשל שמאחוריו עומדת משמעות, ולעניננו, משמעות כפולה.

ביום זה קיבל האדם שני תפקידים, אשר מבחינה קיומית שונים זה מזה לחלוטין. האדם של פרק א' מקבל את תפקיד היוצר, הצופה, המתכנן, השולט ביקום כולו ורותם אותו לצרכיו: "מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ": לעומת זאת האדם של פרק ב מקבל תפקיד חשוב לא פחות אך צנוע הרבה יותר "וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" האדם הזה נועד לשרת את העולם, לתת לו משמעות ויעוד "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה". כחלק מתפקיד זה נועד האדם להעביר לעולם את יכולת ההכרה בבוראו באמצעות הקשבה לציווי האלוקי "וַיְצַו ה' אֱלֹקִים עַל הָאָדָם". האדם של פרק ב' אינו מתיימר לצפות לעתיד לתכנן ולשלוט על הטבע, אלא להיות חלק ממנו ולמלא את התפקיד של 'המבוגר האחראי'.

בראש השנה נדרש האדם לחזור לרגע בריאתו

אז מי אתה האדם? יוצר, צופה, מתכנן ושולט; או עובד ושומר, מקשיב ומקבל מרות? התשובה היא כמובן גם וגם. שני מודלים אנושיים אלו מתקיימים זה לצד זה מרגע בריאתו של האדם ועד היום: עובד אדמה - ורועה צאן, הומני - וריאלי, אומן - ומדען, מזרח - ומערב. למעשה בכל אחד ואחת ישנו תמהיל של האדם של פרק א' עם האדם של פרק ב'.

במשך השנה לעיתים האיזון משתבש. האדם לעיתים נמצא בשכרון כוח של מי שמסוגל לצפות למרחוק, לתכנן את צעדיו ולשלוט באופן מלא במציאות. הוא מממש את תפקידו מפרק א' אך שוכח את מהותו מפרק ב'. לכן, בכל שנה מחדש, בראש השנה, נדרש האדם לחזור לרגע בריאתו, ולהבין כי יכולתו לצפות לתכנן ולשלוט במציאות מוגבלת למדי - את התפקיד הזה הוא ישאיר לבורא עולם. בד בבד עם הבנה זו יקבל האדם מחדש את תפקידו הנוסף: לשרת את העולם, ולתת לו משמעות ויעוד מוסרי.

השנה פעולה זו תהיה קלה הרבה יותר שכן בשנה האחרונה נוכחנו לדעת כי אכן יכולתנו לצפות את העתיד, לתכננו ולשלוט בו מוגבלות ביותר. נכונים אנחנו אם כן לקבל על עצמנו את תפקידנו השני - להגיב באופן מוסרי וצודק לכל שינוי אותו אנחנו עוברים, הזוי ככל שיהיה, לצקת לתוך המציאות המשוגעת שסביבנו ערכים, ותוכן מוסרי, ובכך להעניק לעולם את מה שרק אנחנו יכולים לעשות - ערך ומשמעות. 

הכותב הוא רב מושב נוב ברמת הגולן וחוקר במכון משפטי ארץ עפרה