למען העתיד שלנו כאן: לעצור את ההפגנות וההתקהלויות עכשיו

ברכות חמות למפגיני בלפור. לא על שהצליחו להזיז את ראש הממשלה בנימין נתניהו מכיסאו או על שהובילו להפסקת אש בין הממשלה למערכת המשפט - לא אלו ההישגים שעליהם המפגינים יכולים לקבל היום קרדיט. הברכות הן על הצלחתם (המרשימה, יש לומר) בלגיטימציה שהובילו להתאספות המונים בישראל, למען מטרות מוצדקות, תוך ביטול הסכנה הבריאותית בהינף גרף. אדיקות המפגינים להפגין למרות נתוני התחלואה העולים, הדביקה מיד סקטורים רחבים נוספים, כל אחד והמטרה המקודשת שלו.

מארגני ההפגנות דבקים בחיוב להמשיך להגיע במאות או באלפים בכל מוצאי שבת אל מחוץ לבית ראש הממשלה כאילו אם לא יצאו לרחובות למשך כמה שבועות או לחלופין יפזרו את ההפגנות למוקדים של פחות ממאה איש במרחקים גדולים, ישתיקו זכות מחאה לגיטימית. כמעט אפשר לטעות ולחשוב שאנחנו בראשית המאה ה-20 ולא במאה ה-21, שאין כל דרך להביע מחאה נגד השלטון אם לא באמצעות יציאה המונית החוצה, בלי רשתות חברתיות, קמפיינים ממומנים ברשת או לחלופין מחאות גשרים ספונטניות שמארגנים בוואטסאפ.

למה הם כן, ואנחנו לא?

"זכות מחאה במדינה דמוקרטית לא תילקח", זועקים בני דת ההפגנות כבר שבועות ארוכים בעוד מדינת ישראל חוצה אט אט את רף ה-400 חולים ביום, 1,000, 1,500, 2,000. והמחאה שנהנית מסיקור רחב הצליחה להגיע באמת לכל בית בישראל ומלבד השבחים על האדיקות החלו לשאול עצמם המוני בית ישראל את השאלה שמכיר כל ילד בגן: "למה הוא כן ואני לא?" וזה עבד יופי על למה כן הפגנות ולא ארוחות חג משפחתיות גדולות באוויר הפתוח כמובן, ולמה לא מסיבות במרפסת של הפנטהאוז והופעות או משחקי כדורגל עם קהל. ועוד למה שהלך והתגבש ולבש צורה לקראת חגי תשרי: למה לא תפילות?

למה באמת? מדוע הזכות להפגין "מקודשת" כל כך והזכות לחופש תנועה לא? וכל שכן זכות לחופש דת במדינה יהודית - תפילות ראש השנה ויום כיפור החשובות כל כך למיליונים, דתיים ומסורתיים כאחד. במקום לשאוף לסולידריות חברתית, לקחת אחריות ולשנות את מתווה ההפגנות לתקופת הסגר, הודיעו בני דת ההפגנות: הצורך שלנו - מעל לכל. ונעזוב בצד את שאלת ההדבקה (שגם היא סופסוף מקבלת תשובות בימים האחרונים. כן, גם בני הדת הקדושה לא חסינים לנגיף הקורונה) - המשוואה המסוכנת שיצרו - יצאה משליטה.

המגזר הדתי-חרדי הרחב שתמך פה אחד בסגירת בתי הכנסת בחג הפסח ועוד קודם לכן, קיבל בימים אלו במתנה מהממשלה את פתיחת בתי הכנסת כקונטרה להפגנות. דווקא בימים בהם בתי הכנסת הכי עמוסים במהלך השנה הם יישארו פתוחים, ולמה? כי מדינה דמוקרטית ושוויונית אמרנו, דין שווה לכולם. מי שרוצים לפקוד את בתי הכנסת למרות הסכנה הבריאותית יוכלו לעשות את זה ונבחרי הציבור שאמורים להגן על חייהם תומכים בזה. פשוט כי הציבור לא מבין בהמוניו למה ההוא כן ואני לא.

נתניהו הוא לא העניין

הממשלה לא מתפקדת, אין קבלת החלטות מנהיגותית במישור הלאומי והמגפה משתוללת - אלה תנאי הפתיחה שלנו, של כל אחד ואחד מאזרחי ישראל שצריך להחליט עכשיו לבד למה הוא דווקא לא. המפגינים צריכים ללכת בעקבות ח"כ עפר שלח ותנועת דרכנו שהשמיעו קול שפוי והסבירו שנוכח נתוני התחלואה הקשים אפשר וצריך לעצור לרגע או להמשיך אחרת. בטוחני שנתניהו לא ירגיש לפתע שהקהל הגדול שאינו נמנה על תומכיו הפך את עורו. הפעם, אם אפשר להעז ולומר בישראל 2020 - נתניהו הוא לא העניין. אלא אנחנו.

התפללתי בראש השנה מחוץ לבית כנסת שנפתח באוהל מאולתר. היה חם וקשה להחזיק מעמד ארבע שעות בבוקר בחוץ בתפילה ארוכה וביום כיפור זה צפוי להיות קשה יותר עם תפילות ארוכות יותר ובצום. אבל ברור שזה כורח השעה. זה צריך להיות ברור גם לנבחרי הציבור שיתווכו את ההחלטה לבוחריהם. הנגיף כבר לא נותן לנו להתעלם ממנו, הוא מכה בכולם. כדי שנוכל להמשיך להיות מדינה יהודית ודמוקרטית צריך פשוט לעצור. 

הכותבת היא כתבת פוליטית וכנסת ב"גלובס"