המוות המיותר של פועלי הבניין: סליחה שלא היה לנו אכפת

רגע לפני יום הכיפורים, הגיע הזמן לבקש סליחה מנשותיהם האלמנות ומילדיהם היתומים של עשרות פועלי הבניין ש"נפלו אל מותם". עובדים שקופים שאיש לא נותן דין וחשבון על אובדנם המיותר.

כשפועל בניין נהרג כתוצאה מרשלנות, הסיכוי שמישהו ישלם על כך מוגבל, בעיקר כאשר מדובר בעובד זר או פלסטיני. שיעור העובדים הפלסטינים מקרב ההרוגים והפצועים בתאונות עבודה בענף עומד על 32%-34%. ב-2018 מבין 37 ההרוגים רק ארבעה היו יהודים. הקטל הנורא הזה משקף כמה מתחלואי החברה הישראלית: הזלזול במותם של האנשים שבונים את הארץ, רק כי אינם יהודים.

הקבלנים וחברות הבנייה ממשיכות לברוח מלקיחת אחריות משום שלנו הציבור, פשוט לא אכפת. מדוע כמעט איש מאיתנו אינו מסרב לרכוש דירה מחברת בנייה האחראית למותם של עשרות פועלים? מדוע לא נשמעת זעקה כשעוד תיק חקירה מסתיים לו בלא כלום? קשר ישיר עובר בין שרשרת ייצור חסכונית המתחילה בבטיחות העובדים לבין איכות הבנייה הנמוכה שהשתרשה בישראל. בפעם הבאה שתתלוננו על ליקויים כגון רטיבות, סדקים ואריחים מתפרקים בדירה חדשה תזכרו את הפועלים שמשלמים את המחיר.

הגיע גם הזמן שמערכת המשפט תעשה עם עצמה חשבון נפש. האפקט ההרתעתי פשוט לא קיים. כיצד ייתכן שרק בפחות מ-5% מהתאונות הקטלניות מוגש כתב אישום? מבנים מוקמים על בסיס של פיגומים רעועים, אמצעי אבטחה וציוד לקויים שלא לדבר על חוסר פיקוח והנחייה ראויים אך לרוב נסגרים התיקים בהסכמי פשרה, המוגדרים בהסדרים השונים כתשלום לפנים משורת הדין, ללא הכרה באשמה, ובתשלומי פיצוים מופחתים.

הליכים פלילים שכן נפתחים מסתיימים בעסקאות טיעון, שמשמעותן קנס כספי ומספר עבודות שירות. די במסע קצר בין אתרי בנייה, כדי להמחיש לכל שופט את מלכודות המוות שבאתרים הללו. אז כיצד ייתכן שבשנים האחרונות איננו עדים להטלת עונש מאסר בפועל על קבלן בניין שהתרשל וגרם למוות או פציעה קשה ביותר? האם זה תג המחיר עבור אובדן חיי אדם עקב הזנחה בטיחותית נפשעת?

משפחות הקורבנות משתייכות בחלקן למעמד הסוציו אקונומי הנמוך ביותר (גם לפני מות אב המשפחה) נותרות מבולבלות לגבי עתידם ושקועות בתוך מלחמת קיום הישרדותית שאינה מאפשרת להם להיאבק על זכויותיהם ולתבוע את האחראים למחדל. אי היכולת להשקיע משאבים שיוכיחו את נסיבותיו המדויקות והמלאות של האירוע, פוגע קשות בסיכוי לפיצוי הולם.

לחילופין, אותם אחראים (יזמים, קבלנים, חברות בנייה) המשתייכים למעמד כלכלי חזק ומקורבים לעמדות הכוח, מצליחים להפעיל לחץ על המדינה ורשויות החוק כדי להתחמק מעונש, או לפחות לגרום לכך שרשיונם לא ישלל, ושלא יחזיקו באחריות פלילית. וכך נשמר היחס לפועלים כמו אל חומר גלם, מעין מוצר שמתכלה ולאחריו מביאים חדש.

ומעל כולם רשויות המדינה צריכות לבקש סליחה על אוזלת יד שלא מסתיימת. לאורך שנים מצביעים על הנפילה מגובה כעקב אכילס של תהליך הבנייה, אך גם כשתקן הפיגומים נכנס לתוקף ב־27 ביולי השנה הסתבר שהמדינה קבעה חוק שאינה יכולה לממשו. התקן מחייב כל קבלן שבונה בניין בן ארבע קומות ומעלה להתקין פיגומים תקניים בלבד, אך גם לאחר שנה וחצי של דיונים לא הוסדרו הבדיקות שאמורות להעניק את אישור התקינות. גורמים בענף מעריכים כי יישום התקן ואכיפתו יתעכבו בחצי שנה עד שנה. לפועלים העובדים בתנאי שטח ומזג אוויר קיצוניים ובלתי אפשריים, אין את הזמן להמשיך ולחכות. האם יהיה מי שייקח אחריות על המחדל הנורא בתאונה הבאה?

באוגוסט 2017 הועברה חקיקה לפיה אתר בו התרחשה תאונה עם הרוג או פצוע קשה ייסגר מיידית לתקופה של יומיים עד חמישה ימים. נוכח התנהלות קבלנים וחברות בנייה שאינם נרתעים מאובדן חיי אדם, ראוי לקדם חקיקה שתאפשר למינהל הבטיחות לסגור אתרי בנייה מסוכנים ל־30 יום. הגיע הזמן לפגוע בכיסם. אולי אז יתחילו לקחת אחריות ולעשות יותר עבור פועליהם. בינתיים, בתור התחלה, עליהם לבקש סליחה ומחילה אישית, מכל אחת ממשפחות הקורבנות שנפלו בעת מילוי תפקידם. 

הכותב הוא מומחה לדיני נזיקין, ביטוח ורשלנות רפואית