העלות הכלכלית של השאננות מול נגיף הקורונה גבוהה מאוד

יש מושג בכלכלה שנקרא "הטרגדיה של ההמונים". הוא מתאר מצב שבו יש משאב ציבורי שכל אחד רוצה ממנו קצת, מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של המעשים שלו על האחרים. התוצאה היא שכולם לוקחים, ובסוף לא נשאר כלום. זה מתאר, למשל, מצב של דייגים, כשכל דייג רוצה בסך הכל להרוויח סכום שיספיק לו להתקיים, ובסוף לא נשארים דגים בים. דוגמה אחרת היא זיהום האוויר כשאנחנו נוסעים ונהנים, אך בסוף אנו פוגעים באוכלוסייה גדולה ובכדור הארץ.

הקורונה מראה שהטרגדיה של ההמונים יכולה להפוך גם לטרגדיה ממש: טרגדיה של מחלות ומוות, ושל כלכלה ופרנסה. מאז שיצאנו מהסגר הראשון, אי שם במאי, כולנו ידענו שאם לא נקפיד על ריחוק חברתי, עטיית מסכה, ושמירת הגיינה, נגיע בסוף למצב שבו המחלה תצא משליטה. אבל, כל אחד רצה גם לדאוג לעצמו, ואת הריחוק להשאיר לאחרים. כולם ידעו שהתקהלויות הן מסוכנות, אבל יש אנשים שלא היו מוכנים לוותר על חתונה המונית. אחרים, לא היו מוכנים לוותר על מכון הכושר, על הפגנות, על תפילות בחברה, וכן הלאה. כל אחד סמך על האחרים שהם יישארו בבית; התוצאה היא שכולנו בבית, רוצים או לא רוצים.

מה המחיר הכלכלי של ההתנהגות הזו? לפי האומדנים העדכניים, עוד לפני ההליכה לסגר נוסף, התוצר היה אמור לקטון השנה ב-4.5% במקום לגדול ב-3%. כלומר, עוד לפני הסגר הנוסף, המשק הפסיד 7.5% אחוזי תוצר. המשמעות של הפסד כזה, במונחי שכר לעובד, הוא 18 אלף שקל, שזה כמעט חודשיים שכר עבודה ממוצע (השכר הממוצע לעובד בשנת 2019 היה כ-10,500 שקל). כל זאת, עוד לפני הסגר של חגי תשרי. במילים אחרות, השכר של כולנו ירד השנה ב-15%. אף שהממשלה פיצתה על חלק מהפסד זה באמצעות דמי אבטלה וסיוע לעסקים, הדבר אינו מוריד מגודל ההפסד, שכן גם הגידול בהוצאות של הממשלה הוא על חשבוננו, ועם ריבית, כי הממשלה מממנת את הגידול בהוצאות בעזרת גידול בחוב, ואת החוב הזה אנחנו נשלם. בכל מקרה, ההפסד היה אפילו יותר גדול, אם הממשלה לא הייתה מגדילה את ההוצאות שלה.

עתה, בגלל השאננות וחוסר המשמעת שלנו לאזהרות הקורונה, קיבלנו סגר נוסף. זה, צפוי להגדיל את ההפסד בעוד 2% תוצר, כך שכל עובד בישראל יפסיד עוד חצי משכורת ממוצעת נוספת.

אנחנו לא יודעים איך זה נשמע לכם, אבל בהינתן שבשנה יש רק 12 חודשים, המשמעות של סגר נוסף היא שהעובד הממוצע במדינת ישראל הפסיד מתחילת השנה כחמישית משכרו השנתי. אם לא נתחיל לשמור קצת יותר, ונמשיך להאשים את האחרים שהם דואגים רק לעצמם (ולכן אנחנו לא חייבים לדאוג לעצמנו), אנחנו יכולים בהחלט להגיע למצב שבו העובד הממוצע יפסיד גם רבע ויותר משכרו השנתי. בפרט, אם יהיה סגר נוסף אחרי חגי תשרי, ההפסד יהיה גדול יותר כי זה כבר לא יהיה בחופשת החגים. כשמוסיפים לזה את הכאב על כל אחד מהאנשים שנפטר, ואת העובדה שההפסד מתחלק בצורה מאוד לא שוויונית - כך שיש כאלה שלא הפסידו כלום וכאלה שהפסידו את כל המשכורת שלהם והפכו למובטלים, או שאיבדו את העסק שלהם - אנחנו מגלים שהטרגדיה של ההמונים היא הטרגדיה שלנו. 

ד"ר אביחי שניר, המכללה האקדמית נתניה ואוניברסיטת בר-אילן

ד"ר ויצמן נגר מרצה לכלכלה ומימון במרכז האקדמי לב, ולשעבר כלכלן וחוקר בכיר בבנק ישראל