השלום הוא איום כלכלי עבור תעשיית ארגוני השלום

עם חשיפת המגעים הדיפלומטיים בין ישראל לבין מדינות המפרץ, התגלה מוקד התנגדות לכאורה מפתיע להסכמים - תעשיית ארגוני זכויות האדם. עבור רבים מהארגונים בעלי תקציבי עתק, החתימה על "הסכם אברהם" איננה מהווה הזדמנות לחזק את העקרונות של שלום, הכרה הדדית ודיאולוג, אלא ערעור תפיסת עולמם והמודל העסקי שלהם.

ארגונים אלו, בעלי גישה כמעט בלתי מוגבלת לאו״ם, לבית הדין הבינלאומי ולפרלמנטים, מקדישים עשרות מיליוני דולרים בשנה במגעים עם דיפלומטים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל בטענה לקידום זכויות אדם, שלום והחוק הבינלאומי. גם אם ההסכמים הללו אינם פותרים את כל בעיות האזור, ניתן היה לצפות כי אלו שהשקיעו את כל מרצם לערכים אלו היו מברכים על טקס החתימה שנערך בבית הלבן.

אולם, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים והעומדים בראשם גילו גישה לעומתית לתהליכי הנורמליזציה בין ישראל לבין מדינות המפרץ. כשהמשלחת הישראלית-אמריקאית נחתה באבו דאבי בסוף אוגוסט, מנכ"ל Human Rights Watch  קן רות', צייץ כי "כל ההתמוגגות מהטיסה מישראל לאיחוד האמירויות אינן משנות את המציאות המפלה של 'מדינה אחת' עבור הפלסטינים הכבושים". אמנסטי אינטרנשיונל הגיב להודעה על כינון היחסים בין ישראל לאמירויות באמירה "שאף הסכם דיפלומטי איננו יכול לשנות את חובתה של ישראל לפי החוק הינלאומי ככוח כובש".

נוסף על אלו, מספר ארגונים פלסטיניים, ישראליים ואמריקאיים גינו את ההסכמים כאילו היו אחרוני סרבני השלום. אפילו הפרסומים אודות הקפאת הסיפוח נדחו הצידה ולא זיכו את פריצת הדרך הדיפלומטית אפילו בקורטוב של חסד מצדם.

אין זה מפתיע שאותם גורמים החותרים להחרים את ישראל בזירה הכלכלית מתעקשים להחיל את אותו בידוד בזירה הדיפלומטית. הגינויים חושפים את האידאולוגיה הקיצונית ואת האינטרסים הצרים העומדים בבסיס האסטרטגי של תעשיית הארגונים. לדעתם, אין חשיבות לעצם הדיאלוג בין ישראל לבין מדינות אחרות באזור, שכן, רק הפלסטינים מסוגלים להעניק לגיטימיות למדינה היהודית. הם גורסים כי בהעדר פתרון לסכסוך, אסור להתייחס לישראל כמדינה שווה לחברות האחרות בקהילה הבינלאומית. אל למדינות אחרות להכיר בה ואין לאפשר לאזרחיה לכונן יחסי מסחר עם העולם ולתרום ולהשתתף בתחומים בענפים בינלאומיים כמו תרבות, ספורט ועוד.

בדומה לרשות הפלסטינית, HRW, אמנסטי ובעלי הברית שלהם סבורים כי הכרה בישראל צריכה להיות בת ערובה שניתן לפדות אותה רק בתמורה לקבלת העמדות הפלסטיניות המפליגות ביותר. איחוד האמירויות ובחריין סירבו לשחק לפי הכללים הללו וניפצו את הקונספציה לפיה הדרך להכרה במדינה היהודית עוברת דרך המוקטעה.

לא מדובר רק על תפיסת עולם, אלא גם על אינטרסים כלכליים. במשך שנים, העיסוק בסכסוך הפך לדרך קלה לגיוס כספים ולעתים למקור המימון העיקרי. ככל שנחלשת התזה שאומרת כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא המפתח לפתרון בעיות המזרח תיכון, הארגונים מרגישים ירידה בכוחם הפוליטי.

ההתמקדות הבלעדית לאורך השנים ביחסי ישראל והפלסטינים, טשטשה את תשומת הלב ממשברים אלימים ועוצמתיים פי כמה בסבל האנושי להם הם גורמים. הצעדים שנקטו אבו דאבי ומנמה מזכירים לקהילה הבינלאומית ולתורמים שהסכסוכים הטריטוריאליים בין הים לירדן אינן חייבים להיות מקור לאי-יציבות אזוריים.

ההחלטה לשבור את הפרדיגמה ששלטה במשך עשורים בנוגע ליחסי מדינות ערב עם ישראל היא תמרור אזהרה להנהגה הפלסטינית ולתעשיית ארגוני זכויות האדם גם יחד. חוסר גמישות אידיאולוגית הפך אותם ללא רלוונטיים ולמכשול שיש לעקוף על מנת להשיג יעדים בעלי ערך. דרוש להם שינוי יסודי בתפיסת עולמם וחישוב מסלול מחדש על מנת לשנות מגמה זו. 

הכותב הוא ראש מחלקת מחקר ב-NGO מוניטור