נתוני המשרד להגנת הסביבה שפורסמו לאחרונה, מציגים תמונה מעודדת בכל הקשור להפחתת פליטות מזהמים בעשור האחרון. מנתוני דוח "מרשם פליטות לסביבה", עולה כי משנת 2012 הופחתו כ-78% פליטות המזהמים בעקבות הגברת השימוש בגז טבעי בתעשייה, צמצום השימוש בפחם לייצור חשמל והשקעות התעשייה במערכות להפחתת הפליטות. על אף שהמדינה עשתה כברת דרך לצמצום הזיהום, נראה כי אנחנו "בדרך לנחלה, אך לא למנוחה".
קרוב ל-30 שנה חלפו מאז החלו מדינות העולם המפותחות במציאת פתרונות להפחתת פליטות גזי חממה, ומאז הסכם פריז ב-2015 כ-200 מדינות, בהן ישראל, התחייבו למצוא דרכים להתמודד עם הפגיעה הסביבתית. כך, מדינות כמו גרמניה, בריטניה וצרפת מגדילות בהדרגה את נתח שוק האנרגיות המתחדשות ומקדמות תחבורה חשמלית. עם-זאת, כששיעור ייצור החשמל מפחם בגרמניה - מדינה מובילה, עומד כיום על 40% מבינים שהדרך להשגת היעדים מאתגרת.
"החזון הירוק" של מעבר לאנרגיות נקיות ראוי וישים, אך שימוש באנרגיות מתחדשות בלבד אינו יכול לספק כיום את דרישות העולם, הצרכנים והביקוש הגובר לאנרגיה זמינה. קחו למשל את קליפורניה, שבדומה לישראל הציבה יעדים שאפתניים ולא ריאליים לאנרגיה מתחדשת. בחודשים האחרונים עקב גלי חום קיצוניים, נותקו כחצי מיליון תושבים מחשמל לאחר שמתקני האנרגיה הסולארית והאגירה לא הצליחו לספק את צרכי המדינה.
נראה שגם באיחוד האירופי מבינים שהמעבר לאנרגיות מתחדשות בלבד לא יביא בהכרח למימוש היעדים הסביבתיים, ולכן נעשה שימוש בסל פתרונות המשלב בין היתר אנרגיות מתחדשות, דלקים ביולוגים ומימן שהינו הפתרון בר הקיימא. כך לאחרונה, פרסם האיחוד תכנית אסטרטגית לקידום "משק מבוסס מימן" ששמה דגש על המימן כמקור אנרגיה חליפי שיסייע בהפחתת גזי חממה עד 2050. תוכנית זו, שמצטרפת ל-"Green New Deal", תוכנית האב בתחום הסביבתי, נועדה לשמור במקביל על אספקת האנרגיה ועל משק כלכלי פועם. גם גרמניה, הודיעה לפני כחודש כי תשקיע כ-9 מיליארד יורו עד 2030 בהגדלת השימוש במימן כאנרגיה נקיה שתאפשר לה לעמוד ביעדיה הסביבתיים ולהתנתק בהדרגתיות משימוש באנרגיה מזהמת. המעניין, הוא שמדינות האיחוד וגרמניה בפרט, השכילו להבין שבכדי לחסוך זמן יקר וסכומי עתק ניתן יהיה להשתמש בתעשיות הפטרוכימיות ובתשתיותיהן הקיימות כדי להקים תעשיית מימן מתקדמת.
בישראל הדבר צריך להיות דומה. כדי לעמוד ביעדים המבורכים והשאפתניים שהוצבו עלינו להיות מציאותיים: צריך לשלב בין הפתרונות הקיימים בעולם האנרגיה. תשתית התעשייה הישראלית הינה הבסיס לתעשיית העתיד - מתקדמת ונקייה שתסייע בהגשמת היעדים הסביבתיים. כך לדוגמא, במקום לקדם מהלך פופוליסטי של סגירת בתי הזיקוק והכנסת אלפי עובדים למעגל האבטלה שרק גדל, הסבו את תשתיות המפעל הקיימות לתעשיית מימן.
יתרה מכך, שימוש ביכולות האחסון הקיימות של התעשייה, יפתור את בעיית אגירת האנרגיה שעולה במכרזי ייצור החשמל האחרונים ויקטין את השימוש בסוללות הליתיום שאינן ניתנות למיחזור ומהוות מפגע סביבתי כבד. כך, בניגוד לאגירת חשמל בבטרייה שנותנת פתרון קצר טווח, ניתן יהיה לאחסן כמויות גדולות של מימן נקי לטווח ארוך ולאפשר זמינות ליצרני האנרגיה ולצרכנים.
אמנם כיום, יצור מימן הוא פתרון יקר יחסית ביחס לחלופות הקיימות, אך מדובר בהשקעה ארוכת טווח - סביבתית, כלכלית ותדמיתית. בדומה למדינות העולם, תמהיל האנרגיה הישראלי צריך לכלול בתוכו את המימן כמקור אנרגיה נקי שיפחית את הפגיעה בסביבה.
מונחת בפנינו ההזדמנות של WIN-WIN: השימוש במימן במתקני התעשייה הפטרוכימית, בצנרת הולכת הדלקים ובמיכלי האחסון שכבר פרוסים בישראל יצמצם את הפגיעה בסביבה, ישדרג את התעשייה "הישנה" ויחסוך כספי ציבור רבים. וחשוב לא פחות, ימצב את ישראל כמובילה במאבק נגד שינויי האקלים.
יוסי אריה, מנכ"ל המכון הישראלי לאנרגיה וסביבה וד"ר אריק סמל, סמנכ"ל מדיניות איכות הסביבה, ניהול סיכונים וקיימות במכון הישראלי לאנרגיה ולסביבה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
