שינוי ההרגלים ואורח חיינו הם כרגע התרופה היחידה לעלייה בתחלואה

יותר מחצי שנה עברה מאז נכנסה הקורונה לחיינו, ונדמה שכולם כבר יודעים שעד שיגיע החיסון המיוחל, המפתח למניעה הוא ריחוק בין בני אדם. אחד הדברים המאתגרים ביותר בהתמודדות עם המגפה, הוא איך מביאים את כולנו, את הציבור הרחב, להיענות לאותן הנחיות של ריחוק חברתי. ההצלחה בהיענות תלויה בהמון משתנים: אמון של כל אדם ואדם במקבלי ההחלטות ובתוכנית הפעולה שהם התוו, אמון של כל אדם ואדם בעצמו ובמסוגלות שלו, כוח הרצון של האדם, הלחץ החברתי שמופעל עליו, בין אם מסביבתו הקרובה ובין אם בשיח החברתי וממשות האיום הקיומי על אותו אדם.

כל ארגוני הבריאות הבינלאומיים והמחקרים העולמיים מדגישים עד כמה עטיית מסיכה היא קריטית להורדת התחלואה. על זה אין ויכוח. ולכן השינוי לו אנו זקוקים הוא שינוי תפיסתי אישי. מערכת הבריאות בונה את עצמה ומכינה את עצמה להתפשטות הנוספת בתחלואה שאנו עדים לה, אבל כלל הציבור נדרש להתגייסות למאמץ. נכון, לשנות אורחות חיים, לשנות הרגלים, זה אתגר אמיתי עבור כל אדם אפילו בשגרה, אז על אחת כמה וכמה בתקופת משבר בריאותי עולמי, אבל אל מול המציאות החדשה הזאת זה הכרח.

ממש לאחרונה סיימתי שיחה עם אישה בשנות ה-30 לחייה, והיא סיפרה לי שמבחינת החברים שלה והמכרים שלה, הסיפור שמסופר לכולם מרגיש להם לא אמיתי, שהמספרים של החולים שמפרסמים יום ביומו אינם אמיתיים, ובסך הכל התחושה הכללית היא שמישהו מרמה אותם. ועכשיו, כשכל המדינה בסגר, יש להם תחושה עמוקה של חוסר צדק בהחלטה הגורפת, כי היא וחבריה דווקא "בסדר" ועוטים מסכות, ואילו הדיווחים בתקשורת עוסקים, בין היתר, בחתונות צפופות בישובים מרוחקים ממקום מגוריה או במסיבות רבות משתתפים.

הפער בין מה שרואים בבית למה שרואים בבית החולים

השיחה הזו חידדה לי את הפער בין מה שקורה שם "בחוץ", לבין מה שאנחנו, הצוותים הרפואיים, רואים אצלנו "בבית". עניתי לה שכשאני עוברת במחלקות הקורונה אצלנו, בבית החולים וולפסון, ורואה אישה בת גילה מונשמת ומחוברת למכשיר אקמו, או גבר צעיר שמתנשם ובקושי עובר מהכיסא למיטתו כי הריאות שלו קורסות, או בני משפחה שנפרדים מיקירם שבסוף חייו הוא מאושפז במחלקה רחוק מהם, ומטופל על ידי הצוותים הרפואיים המסורים שלנו כשהם ממוגנים מכף רגל ועד ראש, אני יכולה לומר לה בוודאות - שהכל אמיתי, לגמרי. שמחלת הקורונה בדרגתה הקשה היא קשה מאוד ומסוכנת, שהיא גובה מחיר יקר של נפטרים ושל סיבוכים גם לאחר ההחלמה, ואם היא וחבריה לא יתגייסו למלחמה הזו, לא נוכל לנצח גם אם יוטל פעם אחר פעם סגר כללי ממושך.

ולמרות השיחה הזו שניהלתי עם אותה אישה, אני עדיין מאמינה בנו ובערך של ערבות הדדית. מחלת הקורונה הביאה את כולנו לקצה. קצה חברתי, קצה כלכלי, קצה בריאותי, וקצה נפשי. והנה שנה חדשה התחילה לה, וזו תמיד הזדמנות להחליט החלטות עתידיות לשינוי. למשל, לאן עושים את הצעד הבא? איזו דרך בוחרים מהקצה בו אנו עומדים? האם את זו שמעבר לקצה ושמפילה לתהום, או את זו שמאפשרת חישוב מסלול מחדש להבראה של כל מארג החיים המורכב שלנו? לי התשובה ברורה אבל אני לא משלה עצמי, היא לא תלויה רק בי. היא תלויה בכל אחד ואחת מאיתנו שיעשה את המעשה הנכון בתקופה זו. מאחלת שתשפ"א תהיה שנה טובה, בריאה ובעיקר - שונה. 

הכותבת היא מנכ"לית המרכז הרפואי וולפסון