"גם מצב הטכנולוגיה כאן מחפיר ביחס למדינות המערב. נהיינו אומה של ג'אנקיז"

"התחלתי להרצות ולכתוב על ההתמכרות והתלות שלנו במוצרים דיגיטליים ובפרט ברשתות החברתיות מתישהו בתחילת העשור. הרבה אנשים לא הבינו למה אני מנדנד. היו שכתבו, 'מה הבעיה, תצאו מפייסבוק'", מספר המגיש והעורך דרור גלוברמן, כאילו חזה את העתיד אליו נחשפים כולנו בשנים האחרונות, לצד הביקורת ההולכת וגוברת על האיום החברתי הנשקף מצד הרשתות החברתיות. 

הזירה

השוק הישראלי: "מה יקרה עם החיים שלי? לאן כל זה הולך? הכל מבולגן, הכל תזזיתי: פוליטית, כלכלית, מגפתית, טכנולוגית. אני מנסה לענות על השאלה האחרונה - מה חדשנות וטכנולוגיה עושות לחיים של נשים ואנשים - מכל הגילאים ובכל המעמדות. לילדים שלנו, להורים שלנו, לבריאות, לכלכלה, לחינוך, לזוגיות. התוכנית נקסט נתפסת כתוכנית טכנולוגית, אבל האמת שהיא לא עוסקת בטכנולוגיה כמעט בכלל. מתארחים בה המון מומחיות ומומחים מכל תחום אפשרי, שמתבקשים להסביר את החדשנות בתחומם ככה שכולם יבינו, לעתים למגינת ליבם. אתה לא צריך להיות מומחה טיקטוק או להתעניין באוזניות אלחוטיות (גם אני לא). אתה בסף הכל צריך להיות אדם רגיל שכל מה שהוא מכיר מיטלטל על אותה ספינת חדשנות משוגעת. בקיצור, אם יכריחו אותי, אגיד שנקסט היא הצומת הבלתי אפשרי שבו נפגשות לונדון וקירשנבאום, זומביט ופאולה וליאון.

"ערוץ נקסטר שאני עורך במאקו הוא קצת יותר 'איזה טלפון לקנות' ו'מה שבר את הרשת'. והפודקאסט 'בזמן שישנתם' שאני עושה עם דני פלד מתעסק יותר ביחסים בין אפל, אמזון, נטפליקס, HBO, פייסבוק ומה שביניהן. הוא פונה לקהל יותר מפולח - לאנשים בהייטק ובחברות מדיה".

החיים עצמם: "הכמה שניות האלה כשאתה מנסה לשוב ולהתרכז במה שבאמת חשוב לך. בילדים, בבת הזוג, בעבודה, במוסיקה. אבל פייסבוק, וואטסאפ, יוטיוב ונטפליקס הולכות לך מכות על המוח ושודדות ממך את תשומת הלב. קראתי מחקר שהסביר איך הסלולרי מתחרה בבת או בבן הזוג שלך. לא רק על זמן ותשומת לב - על פאקינג הורמונים. זה הרג אותי. נכון שבת הזוג שלי זה מזון מלכות עם דבש טהור, אבל יש גם עוקץ, אתם יודעים. והרבה פעמים יותר נוח ללכת על טיפות סטיביה. זה לא אותו מתוק, אבל זה תחליף לא רע, והוא נטול סיכון. כאילו. וכשהסתכלתי פנימה, אמרתי לעצמי, דאמיט, הסלולרי הזה ממוסס גם את הזוגיות שלי. מוזמנים לבדוק את עצמכם, אבל אני מזהיר מראש - לא משנה מה תגלו - זה ממש לא מסמן את הדרך החוצה.

"ואתה חושב שאתה בוחר. אבל אתה לא בוחר. כשמבינים את החולשות של המוח, את היכולת של המסך לווסת לנו את ההורמונים -מבינים הכל. גם את האנשים שבודקים את הסלולרי תוך כדי נהיגה. כשאתה שומע פינג והקורטיזול והדופמין שלך משתוללים, אין לך כמעט ברירות אלא לשלוח יד לטלפון ולסכן את החיים עצמם. לא משנה כמה נקודות וקנסות יהיו בדרך. זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. כן, אנשים מתים פה, וכן, זה ככה מרושע.

"וכשמבינים שכל פוליטיקאי וכל עיתונאי וכל משתמש חייב להגזים את עצמו למקסימום כדי להיות רלוונטי, כדי להתחרות לייקים ושיתופים, וכשמבינים שבמוח יש פירצה שמושכת את תשומת הלב שלנו לסכנה ולשנאה יותר מאשר למשותף ולחביב, מבינים למה העולם מטורלל, למה הכל קיצוני, למה כולם שונאים. זה לא נולד אתמול וזה לא ההסבר היחיד, אבל דמיינו רגע את האפשרות האקזוטית שהרשתות החברתיות קורסות כולן. רגע, אני אדייק - שיש רשתות, אבל כולנו רואים בערך את אותו פיד. נשאר השיתוף, אבל נעלם האלמנט הוויראלי, המותאם אישית והממכר. חלק יפה מהטרלול הציבורי שכולנו שותפים לו היה מתפוגג, לא?

"ולחיים עצמם - גם החיים שלי נהיו קשים יותר בקורונה. גם פרנסה, גם בריאות, גם הילדים על הראש, אין משפחה שזה לא דוחס אותה ומותח אותה למקסימום ואחריו. אבל מבחינתי יש גם סוג של פיצוי - נורא מעניין לי. נורא נורא נורא. לראות את החינוך, הבריאות, התעסוקה, השירות הציבורי, התקשורת האנושית - את כל אלה מזנקים קדימה חמש שנים בתוך כמה חודשים - מבחינתי זה סוג של אורגזמה אקטואלית. זה כמו בחירות לעמית סגל, אבל אצלי זה פעם בעשור, לא כל שבועיים.

המתחרים: "המתחרים שלנו הם הרשתות. המטרה של הרשתות החברתיות לא היתה רעה בהתחלה - לחבר אותנו לחברים ולמשפחה, לתכנים שחשובים לנו. באמת, הפיד של פייסבוק הוא תמיד מעניין לאללה. יהיה לי קשה לוותר עליו. למה? כי אל המודל העסקי שאנחנו מכירים - להרוויח מחשיפה - הם הוסיפו אלמנט חדש: לזהות דפוסי התנהגות וצריכה, שמחוברים בעצם להרגלים ולחולשות שלנו. ואם מחשב-על מודד בכל רגע מה הדבר שגורם לך לחזור פנימה, בלי להתכוון לזה הוא ילוש את כל הפוסטים והווידואוז לפיד שהוא בעצם כפפה רגשית שלך. כפפה שמציעה לך בכל שנייה ביום את המענה המושלם לצרכים הכי כמוסים שלך ברגע זה. זה מוצר שתוכנן ליצור התמכרות. עכשיו נראה אותך חוזר לעבודה, לילדים, לזוגיות, לעבודה, לתחביבים, אפילו סתם חוזר לישון. "המתחרה הכי גדול שלנו זו השינה", אמר מנכ"ל נטפליקס ריד הייסטינגס, אבל הוא דיבר בשם הרבה מהקולגות שלו. חשבתי פעם איך לכמת את "מס הפייסבוק" שכל החברות בעולם משלמות. הזמן הזה שאתה בעבודה, "עובד" ומשתכר, אבל בעצם עובד אצל מארק צוקרברג. אגב, יש תשובה: כ-15%-10%. לפחות. פסיכי או מה?

"כאיש תקשורת, קיבלתי כלי אדיר ללמוד על העולם ולהפיץ את התוצרים שלי. וגם בגלל זה קשה לי להתנתק. יש לי תירוץ פנימי מושלם - אם אני בפייסבוק, זה לעבודה. אבל האמת היא שבכל פעם שעיתונאי מפיץ את הטור שלו ברשת חברתית, הוא חותך עוד קצת את הענף הכלכלי שעליו הוא יושב. ובהסתכלות ציבורית, זליגת תקציבי הפרסום מכלי תקשורת שמייצרים עיתונות, טלוויזיה, דרמה ובידור מקומי - לטובת ענקיות תקשורת בינלאומיות שלא מייצרות כלום ואפילו לא משלמות פה מסים - הוא אסון בקנה מידה אפי. אסון לדמוקרטיה, לתרבות ולכלכלה.

"מצד שני, יש חשיבות גדולה לזה שחלקים גדולים בציבור קיבלו פתחון פה ממשי רק ברשתות החברתיות. וזה שיעור חשוב לכלי התקשורת".

על הצופה/המאזין/הגולש הישראלי: "מהרגע הדיגיטלי הראשון, לפני 20-30-40 שנה, היינו נורא גאים בעצמנו שאנחנו המון במחשב ובסלולרי, שיעור חדירה גבוה של אינטרנט, סמארטפונים וכל זה. אומת ההייטק, עאלק. לא רק ברמה הציבורית, גם מצב הטכנולוגיה כאן מחפיר ביחס למדינות המערב. והיום נדמה לי שזה בעיקר בעוכרינו. אם נקצין - נהיינו אומה של ג'אנקיז. ובין היתר בגלל זה קשה לשנות פה משהו - כי נהיינו כל כך אטומים".

מה שקורה עכשיו (1): המאבק של גופי התקשורת נגד ענקיות הרשת מחו"ל. 

"הוא עוד לא מספיק מאבק ולא מספיק מאוחד. יש סיבות טובות להסתייג מחבירה כזו של כלי תקשורת מתחרים, אבל כשהאיום על העיתונות המקומית בישראל מצלצל בקול רם, כל מי שעדיין רוצה לראות פה דמוקרטיה מתפקדת ואיזה חיבור כלל-ישראלי מינימלי, צריך לשאוף להגדרה של כללי משחק מחודשים. לצערי, כל המודלים האלטרנטיביים שאני מכיר יש בהם ליקויים דרמטיים. חוץ ממודל אחד שאותו הכי קשה לממש - שהקוראים ישלמו מכיסם לכלי התקשורת שאותו הם חפצים לצרוך. ולכן אני מברך כל כלי תקשורת שמקים חומת תשלום, כולל 'גלובס'.

מה שקורה עכשיו (2): הסרט של נטפליקס "The Social Dilemma". 

"דמיינו סיגריות שאין עליהן אזהרה. ולא רגולציה. ולא מס כבד. ואף אחד לא מפרסם נגדן. וכולם רגילים לרכוש ולצרוך, מקטון ועד זקן.

"כל כך קשה לבוא משום מקום ולהזהיר ולהסביר, ובפרט שמעורבים כאן טכנולוגיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדעי המוח, ועוד כמה מדעים מורכבים - וכולם מתנקזים לתוך הרגל תמים לכאורה. הסרט של נטפליקס, והסרט שלי "הקרב על המוח" שישודר שוב ביום ראשון בקשת, והרים של כתיבה ומחקר - ואנחנו רק בתחילת הדרך. כי הפלטפורמות האלה הן כמו מולקולת ניקוטין שנקשרת לרצפטור. הן מנצלות את הצורך הבסיסי כל כך בקשר אנושי, אבל משאירות אותנו שקועים בדכאון ובדידות. הבדידות שולחת אותך בחזרה לפלטפורמה, והנה מעגל הקסמים של הסם. אבל זו גם התקווה. שמספיק אנשים ירגישו את זה, וירימו את הראש".

מהלך שאתה ממש גאה בו: "במסגרת התחקיר על 'הקרב על המוח' (הסרט ישודר בשנית ביום ראשון הקרוב בקשת 12), הוזמנתי למפגש עיתונאים במטה פייסבוק בעמק הסיליקון, רק כדי לגלות שאף אחד לא מתכוון לתת לי לשאול שאלות, בניגוד לסיכום המוקדם. נאלצתי לשלוף את החוצפה הישראלית ולדרוש תשובות. כמעט זרקו אותי משם, אבל יצאתי עם שורה של טיוחים, התחמקויות ושקרים מבכירי החברה הבינלאומיים, כולל משריל סנדברג, מספר 2 בחברה. עיתונאים מכל העולם באו ללחוץ לי את היד על זה. עם הסינקים האלה הלכתי לטריסטאן האריס, האיש שהפך לכוכב עכשיו בסרט של נטפליקס, והוא הפריך ומוסס אותם. מאז פייסבוק לא מדברים איתי, אבל אני לא מצטער על כלום". 

מהלך שהיית רוצה למחוק: את אפליקציית פייסבוק מהטלפון שלי. ואת טוויטר, ואינסטגרם, ואת אפליקציית השחמט, שאפילו היא ממכרת. זה שאני מבין עד כמה זה מסוכן - לא אומר שאני יותר טוב מאף אחד. זה שאני מכיר את המלכודת מצוין לא אומר שאני לא נופל בה. כל שבוע עוצרים אותי אנשים אותי ברחוב, אומרים לי - הייתי בהרצאה שלך, יישמתי את הטיפים, שינית לי את החיים. גם אני משתנה, אבל לאט. מצד שני, אני זוכר שאני חי בתוך בועה, שהאנשים ב'צד השני' הם מנומקים ומקסימים בדיוק כמו אלה שבתיבה המדומיינת שהרשתות סגרו סביבי".

פוליטי

למה המדינה נמנעת מלהתערב בחקיקה בנושא?
"הרשתות החברתיות משרתות את הפוליטיקאים על חשבון האזרחים. הן מאפשרות להם קשר ישיר לבוחר - שזה גם דמוקרטי ומרבה דעה ושיח, אבל גם מאפשר לעקוף מסננות עיתונאיות של אמת ושקר, ומאפשר להפיץ שמועות, מתקפות ופייקים לא מזוהים. פוליטיקאים רבים משתמשים בזה. נראה למישהו שהפוליטיקאים יכרתו לעצמם את הענף ויחזרו להיות תלויים בעיתונאים הנודניקים? ובכלל, הרשתות פוגעות בהכנסות של גופי העיתונות, מה שמשמח כל פוליטיקאי שלא מעוניין בתקשורת חזקה".

אישי

הגלגול: "מתישהו באלף הקודם השתחררתי מבטאון חיל האוויר, ובמעריב חיפשו כתב מחשבים. הצעתי את עצמי, כשהיתרון היחיד שלי הוא לא הבנה מחשבים, אלא גיל צעיר והבטחה ללמוד מהר. מחשבים עצמם לא נורא עניינו אותי, אבל אז בועת הדוטקום התפוצצה והיה ים חדשות מרגשות. אחר כך התאומים נפלו והצלחתי להביא מהאינטרנט ראיון ראשון עם אלמנתו של אחד ההרוגים הישראלים, ופתאום פנו אלי לכל דבר. בריאות, צבא, פלילים. מה אתם רוצים ממני, לכו לכתב הרלוונטי. 'כן אבל הידיעה באינטרנט, והוא לא יודע איך להשתמש בזה'. אחר כך ערכתי את מוסף הטכנולוגיה, ואז את המוסף הכלכלי של סוף השבוע. משם לחדשות 2, ואז לקשת, כמגיש המגזין 'אנשים'. חשבתי להתנתק מהתחום הטכנולוגי, אבל הוא הלך וכבש כל תחום בחיים - וגם אותי. הבנתי שלהבין בחדשנות זה להבין בעתיד האנושות, בכל תחום שלא תרצה. לשמחתי הנהלת קשת אהבה את החזון הזה, וקיבלתי אור ירוק להקים את נקסט".

מודל להערצה: "בת הזוג שלי. היא מנהלת יותר טובה ממני, הורה יותר קשוב לצרכי הילדות, פותרת פאזלים יותר מהר, מתעמלת יותר חזק, וכשהיא מסכימה לשלוף את החליל צד שלה, היא גם קוראת תווים יותר מהר ממני ומנגנת יותר ברהיטות. אני טוב יותר רק בדבר אחד. להירגע.