הייתכן שהרוח יוצאת ממפרשיה של הדמוקרטיה האמריקאית?

המידה שבה המערכת הדמוקרטית תלויה על בלימה מתחוורת לנו עכשיו יום אחר יום. חודש לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, לא ברור כלל מה יקרה לאחר שתסתיים ההצבעה. בשבוע שעבר, הנשיא טראמפ חזר וסירב להתחייב שהוא יאפשר העברה סדירה של השלטון והיה כי יפסיד.

אומנם אפשר להבין מפני מה נשיא אינו מוכן לשקול בפומבי את האפשרות שיובס, אבל העניין כאן אינו של רטוריקה או של לשון גוף. טראמפ כופר בעצם הלגיטימיות של תהליך העשוי להניב את תבוסתו. הסימנים מעידים שבערך חצי הבוחרים יצביעו באמצעות הדואר. טראמפ מודיע שההצבעה בדואר לא תיחשב. לגיונות של עורכי דין מטעמו עומדים לערער עליה.

זהותו של המנצח בבחירות לנשיאות מוכרזת רשמית בערך חודש וחצי לאחר הבחירות, כאשר 538 חברי קולג' האלקטורים מתכנסים כדי לאשר את החלטת 50 המדינות פלוס מחוז קולומביה (שבו נמצאת הבירה וושינגטון). אבל מעשית, בדרך כלל הזהות נודעת הרבה קודם.

כמעט מתוך אינרציה

האמריקאים מתחילים לדבר על "הנשיא המיועד" (president elect) במוצאי יום הבחירות. הם עושים כן לאחר שאחד המועמדים מודה בתבוסתו. אקט ההודאה הוא חלק מרכזי של הריטואל הדמוקרטי. הוא מבטא קבלה הדדית של כללי המשחק.

הדמוקרטיות המצליחות ביותר של זמננו הן אלה שבהן הדמוקרטיה הצליחה להתנהל מאליה, כמעט מתוך אינרציה, מפני שהניסיון להציג אלטרנטיבה לא דמוקרטית היה מעורר גיחוך, או לפחות רתיעה; משהו מסוג ההערה המיוחסת לאריאל שרון כאשר נשאל מדוע אין בישראל הפיכות צבאיות. הוא אמר (אם אינני טועה), שקצינים וחיילים היו פורצים בצחוק אילו היו מצטווים לעלות על הכנסת. הם בוודאי היו צוחקים, או נרתעים, אילו הצטוו לעלות על הבית הלבן, או על הפרלמנט בווסטמינסטר.

אבל אם נשיא ארה"ב מסרב להתחייב שהוא יקבל את תוצאות הבחירות, איך יגיבו שאר חלקי המערכת? מה יעשה הקונגרס? מה יעשו בתי המשפט? מה יעשו מושלי מדינות? מה יעשו, אם בכלל, המטה הכללי של הכוחות המזוינים ושירותי הביטחון והשיטור השונים?

האם אפשר להעלות על הדעת אי-הסכמה על זהות המנצח בבחירות שתתארך עד חודש ינואר, זמן השבעתם של קונגרס חדש ושל נשיא חדש?
אלה שאלות שמעולם לא הוצגו ברצינות בהיסטוריה האמריקאית, ואולי רק לכותבי תרחישים בהוליווד יש תשובות משכנעות.

הרוח יוצאת מן המפרשים

הדמוקרטיה האמריקאית רבת פגמים, אבל היא האריכה ימים יותר מכל מערכת פוליטית נבחרת אחרת. היא עמדה במבחנים שבהם לא הצליחה לעמוד שום מערכת אחרת. היא ערכה בחירות סדירות ודמוקרטיות בעיצומן של מלחמת אזרחים, של מלחמת עולם, של מלחמות גדולות מעבר לים ושל משברים כלכליים עצומי ממדים.

נשיאים, שמיליוני אנשי צבא סרו למרותם, התמודדו בבחירות עם יריבים מרים וקולניים מן האופוזיציה, שנשקף להם סיכוי כלשהו לנצח. הנשיאים המפקדים לא איבדו את עשתונותיהם. הם לא טפלו אשמת בגידה לאומית על מועמדי האופוזיציה מפני שהעזו לכפור בזכותם להיות בשלטון. הם לא קראו לתקשורת שביקרה אותם "פייק ניוז". איש מהם לא היה מעלה בדעתו לנסות להאריך את נשיאותו בלי בחירות, מפני ש"מגיע לו". איש מהם לא היה מעלה בדעתו למנוע ספירה של המוני קולות בטענה שהם "מזויפים".

הייתכן שהרוח יוצאת ממפרשיה של הדמוקרטיה האמריקאית? רובנו גדלנו בהוויה תרבותית שהניחה את קביעותה של הדמוקרטיה הזו, אם לא את נצחיותה. לא היינו חייבים לסגוד לה, כדי לדעת שיש בה הרבה דברים הראויים לחיקוי; ושמוטב לדמוקרטיות ותיקות פחות ויציבות פחות ממנה למדוד את עצמן על-פי אבני הבוחן שהיא יצרה.
מוטב לקוות שאי הוודאות הנוכחית היא תעתוע אופטי, והיא תחלוף ותישכח. אבל ההיסטוריה נוטה להזהיר אותנו מפני הנחות כאלה. טראומות גדולות וקטנות נוטות לטבוע חותם, לא רק על יחידים אלא גם על קבוצות, גם על אומות, אפילו על ציוויליזציות. גרמניה הנוכחית עדיין חיה בצל ויימאר, הרפובליקה הדמוקרטית קצרת הימים, שכישלונה הביא את היטלר לשלטון; צרפת כוננה שיטה נשיאותית ודבקה בה זה 60 שנה, מפני שהיא התנסתה בטראומות של הרפובליקה השלישית ושל הרפובליקה הרביעית, שהניבו קיטוב ושנאה פנימית עד כדי התמוטטות.

מי צריך מדע, מי צריך בחירות

משהו השתנה בתרבות הפוליטית האמריקאית. אני מעיין בתוצאות של סקר, שמשתתפיו נשאלו במי הם נותנים יותר אמון, כדי לקבל מידע רפואי על משבר הקורונה: טראמפ או מדעני הממשלה. בעוד ש-97% מן הדמוקרטים סמכו את ידיהם על המדענים, 56% מן הרפובליקאים העדיפו את טראמפ על פני אנשי המקצוע.

הייתכן שתומכיה של מפלגת השלטון בארה"ב ויתרו על אמות מידה רציונליות? אני מתקשה להאמין בזה. הסבר סביר יותר, אם גם לא מרגיע יותר, הוא שהם מוכנים להעניק לנשיא ממפלגתם אשראי נדיב מאוד, אפילו כאשר הוא מתנער מאנשי המדע של ממשלתו, ותוקף אותם חזיתית מפני שמסקנותיהם המקצועיות אינן משרתות את האינטרסים הפוליטיים שלו.

מסה ארוכה בגיליון החדש של כתב העת "אטלנטיק" מתארת מצב עניינים שבו שלושה אנשים טוענים לכהונת הנשיא ב-20 בינואר, אבל כמובן רק אחד מהם כבר מחזיק בשלטון. בתמיכת מפלגתו הוא עלול לנסות להשתמש בכוח, כדי להוסיף ולהחזיק בו.

אין כמעט ספק שמיליונים ייצאו אז לרחובות להתנגד לנשיא שהם יחשבו ללא-לגיטימי. תהיה התוצאה אשר תהיה, הדמוקרטיה האמריקאית כבר לא תהיה מה שהייתה, ומי יודע מה תהיה. קשה להאמין, אבל זה אינו עומד לקרות בדור הבא, או במאה הבאה. זה יתחיל לקרות עוד לפני הסגר הבא.