שפויים, עלו לגג: יותר ויותר ערים בעולם מקימות בשטחן חוות גידול אורבניות

מרחוק הוא נראה כמו עוד בניין ברובע ה-15 של פריז. אך בתוך המבנה הרחב והאורבני, המשתרע על 14 אלף מ"ר, נובטים בשפע מעמודי פלסטיק צבעוניים תותים בטעמים עזים ואדומים להפליא, ששורשיהם משתלשלים לאוויר, ולצדם פורחים בנחת ראשי חסה, בזיליקום ומרווה, עגבניות שרי, חצילים - סך הכול 35 סוגים שונים של פירות וירקות גדלים שם. החווה האורבנית הזאת מייצרת כ-1,000 ק"ג של פירות וירקות ביום, ש-20 עובדיה מקפידים לאסוף; וחשוב מכך: תושבי פריז מגיעים אליה בכל שעות היום כדי לקטוף ולאכול - ואף למלא את המקרר.

בעידן שבו משבר האקלים מאיים לשנות את המציאות שאנחנו מכירים, מנסה הבירה הצרפתית לספק לתושביה רבים מצורכיהם בגבולות העיר ובהישג יד. את החווה האורבנית הזאת, שהיא הגדולה בעולם, היא השיקה ממש ביולי האחרון. חוץ ממנה מתכננת ראשת העיר אן הידלגו יותר מ-100 דונמים של חוות אורבניות בפריז. כך בכוונתה לצמצם את התלות של העסקים המקומיים והתושבים ביבול, שמגיע במסע ארוך מהחוות ברחבי המדינה, מגביר את זיהום האוויר וגורע שטחי קרקע רחבים.

"מובן שלעולם לא נוכל להאכיל את כל העיר ככה, כי לסביבה העירונית יש מגבלות", אומר פסקל הארדי, אחד ממהנדסי הפרויקט, לגרדיאן, "אבל אם נפתח מספיק שטח לא מנוצל - גגות, קירות, טלאים קטנים - לטובת המטרה הזאת, הוא יספק כ-10% מהצריכה". בדרך זו מנסים בפריז גם להיטיב עם הסביבה - פחות חומרי הדברה והתוצרת לא ‘נוסעת' 2,000 ק"מ ביום בממוצע ויוצרת זיהום כביר - וגם לחסוך 80% מהמחיר המשולם לסיטונאים ולחברות שינוע. כך מגיעה התוצרת החקלאית היישר לצרכנים - מהחווה למזלג.

 גג בניין nature urbaine בפריז. כ־1,000 ק"ג של 35 סוגי פירות וירקות ביום / צילום: רויטרס - Nicolas Portnoi

החוות האורבניות הן רק חלק מהאופן שבו הבירה הצרפתית משנה את פניה כדי להתאים עצמה למשבר האקלים ולצרכים של תושביה. במסגרת ההיערכות המחודשת גם נסללים שם שבילי אופניים, ניטעים עצים מרובים, שטחים של חניות וכבישים הוקצו לטובת בני האדם וישנו מעבר לאנרגיה מתחדשת. ולא סתם התעורר הצורך בשינוי. כיום יותר ממחצית מאוכלוסיית העולם מתגוררת במרחבים עירוניים, ולפי הערכות, עד שנת 2050 שני שלישים ממנה תתגורר בערים. בישראל הצפופה מדובר במגמה מובהקת יותר: 75% מהתושבים מתגוררים בערים. גם הכלכלה, בחלקה הגדול, מושתתת על המרחב העירוני: יותר מ-80% מהתל"ג העולמי מקורו בכלכלה העירונית. וכשמרבית התושבים מתגוררים בשטחה, העיר הופכת להיות חזית המאבק במשבר האקלים, ונדרשת להסתגל למציאות הולכת ומתהווה של העלייה בטמפרטורה ובשכיחותם של אירועי אקלים קיצוניים.

אחד האתגרים הגדולים ביותר של הערים בדרך לעשות את השינוי המיוחל הוא בענף המזון. כיום כ-14.3% מגזי החממה הכלואים באטמוספירה מקורם בחקלאות; כ-40% משטח פני כדור הארץ וכ-70% מהמים הטריים בעולם מיועדים לחקלאות; וכ-30% מהצריכה האנרגטית ושליש מפליטת גזי החממה בעולם מקורם בחקלאות ומערכות המזון. האתגר הולך וגדל, וככל שגם האנושות הולכת וגדלה - כך נדרש למצוא פתרון לצורך בשטחי חקלאות רבים יותר. כאן המרחב העירוני הופך לשחקן מפתח.

דמיינו לעצמכם עיר אוטופית המכוסה כולה בעצי פרי, שמהם נוכל לקטוף ולאכול בכל שעה; עיר שבה הגינות העירוניות יוסבו לגינות חקלאות, שבהן נגדל את המזון עבור עצמנו ואז נמכור אותו בשוק האיכרים הסמוך, ומתחת לפאנלים הסולאריים שיספקו לנו את החשמל הביתי נגדל עגבניות ושאר ירקות.

ד"ר אסף צחור, חוקר במרכז לביטחון מזון עולמי באוניברסיטת קיימברידג', דווקא אופטימי. "צריך לגשת לנושא של חקלאות עירונית בראש פתוח ובנפש חפצה. הדרך הכי טובה להבין אותה היא באמצעות השוואה לאלטרנטיבה שלה - החקלאות התעשייתית, הקלאסית. אלה שתי מערכות שונות בתכלית. החקלאות התעשייתית מאורגנת על פי רוב סביב זן אחד, גידול אחד, שדורש עיבוד אינטנסיבי של אדמות ושימוש בדשנים כימיים ובחומרי הדברה רעילים. במטרה להגדיל את היבולים נדרשות שתי אסטרטגיות: הגדלת התפוקה ליחידת שטח והסבה של עוד ועוד אדמות לטובת גידול יבולים. האסטרטגיות הללו מחייבות גדיעת יערות ויערות גשם ומובילות לסחיפת קרקע, וכך מאיצות את אפקט החממה העולמי, את העלייה בטמפרטורות ואת משבר האקלים".

חקלאות עירונית, לפי צחור, היא התקווה שלנו לתקן את המעוות. באמצעותה המזון מתקרב לבני האדם, ולא נותר רק אריזת קצה במרכול ששונעה ממרחקים באמצעות שרשרת אספקה ארוכה ומזהמת. "המין האנושי הפקיד את התזונה שלו בידיים זרות. עברנו לגור בעיר, יצרנו שרשראות אספקה שחוצות את העולם בשתי וערב, והתרחקנו מהשדות והמטעים. חקלאות עירונית מחזירה את חוויית גידול המזון לסביבה המיידית שלנו. היא מאפשרת לנו ליצור קשר בלתי אמצעי עם האוכל שאנחנו צורכים ועם הטבע.
"ההתקבצות של התושבים סביב גידול המזון גם מחזקת את קשרי הקהילה, ומספקת תעסוקה לאוכלוסיות כמו קשישים ומחוסרי עבודה, שיכולים גם לצרוך את המזון המקומי. יש מחקרים שמעידים על שיפור בבריאות הפיזית והנפשית של העוסקים בחקלאות עירונית, על סיפוק בקרב העוסקים במלאכה ועל עלייה בתוחלת החיים. יש גם מחקרים שמצביעים על עלייה בערך הנכסים סביב הגינה".

 גינה אורבנית ברובע גואנגזו בסין. מחזור גידולים מגוון וחיסכון גדול במים / צילום: רויטרס - Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

תותים במכל ופטריות בחניון

ערים שונות בעולם מטמיעות במרחב שלהן מודלים של חקלאות אורבנית - מגינות קהילתיות, דרך גידולים על גגות ועד לחברות המקימות בניינים שלמים לגידולים חקלאיים. באירופה אפשר למצוא בין חצרות הבתים חוות קטנות שבהן התושבים מגדלים במשותף, בסיוע העירייה, פירות וירקות.

בעידן הפוסט-קורונה מדובר אפילו בטרנד מתרחב. לפי הפורום הכלכלי העולמי, בחודשים האחרונים גבר העניין הציבורי בגידול פירות וירקות בבית. חבילות זרעים עפות מהמדפים בקצב מסחרר, ורשימות ההמתנה להקצאת שטח לגינה אורבנית מתארכות - ברשויות מסוימות הגידול שנרשם בבקשות מגיע ל-300%.

כדי לעבד את החלקות שלהם משתמשים המגדלים הללו בפסולת הביתית הרטובה שלהם כדי לייצר קומפוסט (דשן איכותי במיוחד), ומעצבים מערכות חקלאות מלאכותיות שמחקות את המערכות האקולוגיות הטבעיות. שיטת הגידול שמנחה אותם היא פארם-קלצ'ר - עירוב זנים. "בשונה משיטת מונו-קולטורה (גידול אחד בלבד על תוואי שטח - ש"א), בפארם-קלצ'ר דוגלים בעירוב גידולים באותו תא שטח", אומר ד"ר צחור. "בשיטה הזאת מגדלים זנים רב־עונתיים המתאימים לאזור האקלימי המסוים. כשעושים את זה נכון, מחזירים את החקלאות לסביבה המיידית שלה ומקטינים את ההשפעה של התזונה שלנו על הסביבה".

בערים כמו דטרויט, לונדון, שנגחאי וטוקיו אני רואים את פריחת החקלאות העירונית בגידולים של תותים במכלים ופטריות בחניונים תת-קרקעיים לדוגמה. גם בישראל יש כמה מיזמים שתומכים במגמה. בירושלים פועלת גינה וחממה קהילתית חינוכית בשכונת רוממה שבה מוזמנים המבקרים לשתול וגם לאכול. על גג דיזנגוף סנטר ניצבת חממה חינוכית לגידול ירקות בשיטה הידרופונית. תל אביב, כפר סבא וערים נוספות מסייעות לתושביהן להקים גינות קהילתיות. תמצאו גם מסעדות כמו OPA, המגדלות חלק מהתוצרת שלהן בעצמן. ואולם, בהשוואה לעולם התופעה לא מתרחשת כאן בקנה מידה גדול.

"חקלאות עירונית היא שיטה פופולרית מאוד באירופה, ובאנגליה בפרט", אומר ד"ר צחור. "שם חלקות קטנות וחקלאים עירוניים מזינים שוקי איכרים מקומיים, והמרחב החקלאי המקומי הוא נקודת מפגש קהילתית ומקום שמרכז פעילות של שפים מקומיים, החלפת מתכונים ועוד.

"בהיבט הזה ישראל משתרכת מאחור. רשויות מקומיות יכולות לנצל את תקופת המגפה לחשוב איך לסייע לקהילות שלהן להקים ולהרחיב פרויקטים כאלה. הקורונה והמשבר הכלכלי החריף שהיא חוללה מלמדים אותנו שיעור בחשיבה מחדש על המרחב העירוני ועל סיפוק הצרכים הבסיסיים שלנו. בתקופות כאלה אנשים חוזרים אל יסודות החיים, אל הבית, הגן, השכנים, החברותה. כל הדברים הללו יכולים להתקיים באמצעות חקלאות עירונית".

 המרכז לקיימות עירונית על גג דיזנגוף סנטר. "ישראל חלוצה עולמית באגרונומיה" / צילום: סנטר פארק - המרכז לקיימות עירונית דיזנגוף סנטר

איך מיישמים את השיטה הזאת בישראל, שבה אין שטחים פנויים בקנה מידה מספק?
"כמו כל שיטה חקלאית, גם חקלאות עירונית מצריכה שטחים. על פי רוב היא נעשית בחלקות קטנות יחסית - גינות ציבוריות, גגות משותפים. היא יכולה להיעשות, עם הידע הנכון ומעט המשאבים, בכל חלקה שהרשות המקומית מגדירה כפנויה. אנחנו חיים בזמנים רדיקליים, ולכן שווה לבחון אפשרויות רדיקליות. למה שלא נבחן את האפשרות להמיר שיעור ניכר מהשטחים בפארק הירקון בתל אביב, בפארק הלאומי ברמת גן בפארק אריאל שרון למשל לשטחים שמעובדים בשיטת פארם-קלצ'ר.

התנובה החקלאית תהיה לא מבוטלת. אני משוכנע שיימצאו המתנדבים להתכנס סביב האזורים האלה ולעבד אותם, ולקבל בחזרה תוצרת טרייה, עונתית ומזינה. נוסף על כך, נציב חממות ומערכות הידרופוניות על הגגות המשותפים בגוש דן ובעוד מטרופולינים בשילוב פאנלים סולאריים. סביב גידולי המערכות ההידרופוניות אפשר להקים התארגנויות כלכליות חדשות. כל הידע שנדרש נמצא כאן, סביבנו. ישראל חלוצה עולמית באגרונומיה, חלוצה בחממות, במערכות הידרופוניות ובביוטכנולוגיה. אנחנו יכולים לעשות את זה".

מה הכמויות ששטחים כאלה יכולים להניב?
"תלוי כמה שטחים מקצים. אם אנחנו שוקלים להסב את רוב שטחי הפארקים, לשתול בהם עצי פרי ולאפשר לאנשים לעשות פיקניקים בין קישואים, שיחי עגבניות ותפוחי אדמה, בתוספת מערכות הידרופוניות על גגות העיר, שם נוכל לגדל ירקות, עלים ותבלינים - זה יכול להגיע למסה רצינית".

האם נוכל לגדל מגוון גדול של מזונות בשיטה הזאת? הרי התזונה שלנו מבוססת על תירס, חיטה, אורז, סויה. אלה גידולי שדה אינטנסיביים שלא יהיה פשוט לגדל בעיר, אם בכלל אפשר.
"תזונה איכותית ובריאה מחייבת צריכה של מזונות שונים, נוסף למוצרים מבוססי תירס ואורז. ניתן לגדל מזונות רבים בשטחים עירוניים בישראל, כמו קטניות, שורשים, זרעים, פירות וירקות. הגידולים האלה יספקו סיבים תזונתיים ומינרלים. את החיטה והתירס נייבא ממדינות אחרות.

"החקלאות העירונית היא חלק מהשינוי בדפוסי הייצור והצריכה. ככל שהתזונה שלנו תלויה במוצרים מן החי, כמו בשר, ביצים וחלב, אנו תלויים באופן עקיף ביבוא של דגנים למטרות פיטום בעלי חיים - תירס, סויה ודוחן בעיקר - ואז אנחנו חשופים למשבר האקלים העולמי. אירועי אקלים קיצוניים הובילו כבר להשבתה של שרשראות אספקה, לעלייה במחירי הדגנים. התזונה הישראלית חייבת להשתנות. אנחנו צריכים לשנות את ההרגלים שלנו כדי להפחית את ההשפעה שלנו על הסביבה ואת החשיפה שלנו למשבר האקלים".

 חוות גידול תת־קרקעית. "קשר בלתי אמצעי עם האוכל שאנחנו צורכים" / צילום: רויטרס - Yann Castanier

לשלוט בתהליך הפוטוסינתזה

אותה נקודת המוצא היא שמניעה את החווה ברובע ה-15 בפריז. בבניין אחד גדלים 50 סוגי סלטים, והזנים נבחרים לפי הטעם, ולא לפי העמידות לשרשרת האספקה הארוכה - מהשדה, לאריזה, לשינוע, למרכול. הם מושקים באמצעות בריכות הידרופוניות - מים ממוחזרים - שיטה שמשתמשת בכמות מים הפחותה ב-90% מזו של חווה קלאסית עבור אותה התפוקה.

כך, הטכנולוגיה, הבינה המלאכותית וחיישני קרקע פוגשים את החקלאות העירונית, וגם אם בשלב זה בשל אורך השורשים לא יגודלו תפוחי אדמה או בטטות בחוות הללו, מיזמים שונים בעולם כבר מנסים לשכלל את השיטות ולדחוף קדימה את מה שעד לאחרונה נראה כתחביב נחמד בלבד.

בהיבט הזה דווקא מצופה מישראל להדביק את הפער. "ישראל היא מעצמה בתחומי הביוטכנולוגיה והאגרוטק, אנחנו פשוט צריכים לחבר את הנקודות. יש לנו מערכות ביוטכנולוגיות אינטנסיביות שאנחנו יכולים להשתמש בהן במרחב העירוני. אנחנו יכולים למשל לגדל בקלות יחסית מיקרו-אצות, כמו ספירולינה. בדיאטה המשתנה שלנו למזונות כמו ספירולינה יש תפקיד משמעותי. אפשר לגדל אותה בשטחים נרחבים בעיר, ממש בכל מבנה, במנותק מהסביבה, בקונטיינרים גדולים ואפילו מתחת לאדמה.

"בלונדון מסבים מרחבים תת-קרקעיים לגידולים שונים עם תאורה מלאכותית ונורות LED. מגדלים שם בעיקר עלים ירוקים למיניהם, תבלינים שונים וחסות. באיסלנד מגדלים מיקרו-אצות, שהן עשירות בחומצות אמינו ובחומצות שומן. הן גם בנות-קיימא, ללא השפעה על הסביבה, ומגלות חוסן רב למשבר האקלים".

אנחנו חוסכים שטחים חקלאיים ומקרבים אלינו את המזון. מנגד, השימוש בהרבה חשמל, כי אין תאורה טבעית למשל, הוא לא בזבוז משאבים משווע?
"יש יתרונות בהכנסת החקלאות אל המרחב העירוני בבניינים ייעודיים או בתת-הקרקע. בעיר שמתכוננת היטב ומותאמת למשבר האקלים ישולבו פאנלים סולאריים ומערכות לאגירת חשמל. אנחנו צריכים לדמיין אקוסיסטם טכנולוגי מתקדם - גידול מזון אלטרנטיבי, ייצור אנרגיה אלטרנטיבית וגם מחזור של חומרים. לגידול בתנאי תאורה מלאכותית יש יתרון. תאורת לד מאפשרת שליטה באורך הגל ושיפור של תהליך הפוטוסינתזה. כך אפשר להעצים ולהחיש את הגידול. זה מוביל כמובן לתועלת כלכלית. כדי להפחית את התלות ביבוא מזון ולייצר מזונות שונים במרחב המקומי, צריך להשתמש בחקלאות עירונית משולבת".

 ד"ר אסף צחור. "להמיר שטחים בפארק הירקון לפארם־קלצ'ר ולהציב חממות ומערכות הידרופוניות על גגות בגוש דן" / צילום: פרטי

לשנות את הרגלי הצריכה

אבל יש מי שמצנן את ההתלהבות, וגורס כי הדרך של החקלאות העירונית להאכיל נתחים משמעותיים באוכלוסיית העולם הגדלה עוד ארוכה. "המגמה של חקלאות אורבנית חיובית ביותר והיא תמשיך ותעלה, אבל לא תוכל להחליף את החקלאות התעשייתית", אומרים במכון וולקני. "חקלאות אורבנית לא מניבה מספיק תוצרים ברמה מסחרית ואינה יכולה לספק את כמות המזון הנדרשת. ככל שיש צורך בחומרי הדברה קיימים, אי אפשר להשתמש בהם בתוך העיר. חקלאות כזו דורשת פתרונות והתאמות שאינם רווחיים. אבל זו מגמה גוברת, וככל שתעלה, יימצאו לה פתרונות.

"באשר לישראל, היא מדינה צפופה מאוד, ובטח שבתוך הערים השטח לצרכים האלה מצומצם עוד יותר. זה לא רווחי כרגע, אבל זה טרנד חיובי שתופס תאוצה כחלק מתפיסה של וול־ביינג ואורח חיים בריא. למרות הכול, ישראל עדיין יכולה לתרום הרבה מאוד לפיתוח החקלאות האורבנית בגלל היכולות הטכנולוגיות והמדעיות שלה בתחום החקלאות".

ד"ר אליה גלפנד מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון עוד פחות אופטימי בשלב זה, ולא מציע לבנות על החקלאות העירונית כפתרון קסם. "נראה שזה לא העתיד שלנו. המזונות הבסיסיים של האדם, שבלעדיהם הוא לא יכול להתקיים, הם תירס, אורז, חיטה, שעורה, קטניות. המחיר שלהם כיום הוא לא גבוה מספיק שנגדל אותם בתוך העיר. אנחנו יכולים להשתמש במערכת המבוססת על מקור אור מלאכותי ולגדל ירקות כמו מלפפונים וחסה, שהם לא עיקר התפריט שלנו. אנחנו לא נוכל לגדל תירס, חיטה או תפוח אדמה באופן הזה. יש לזה עלויות של חשמל, לעומת שדה פתוח שבו זורחת השמש, ושל מערכות לגידול אינטנסיבי בתוך מבנה.

"ויתרנו על אנרגיה חינמית כדי להכניס גידול לתוך מבנה בעיר, ובתמורה אנחנו מקבלים הרבה יותר יבול. אבל עלות של מערכת כזו היא גבוהה מאוד. זה יכול להגיע לרמות שבהן סלט הוא לא משתלם".

אז איך, אם כך, תיראה חקלאות העתיד שלנו לדעתך?
"אנחנו צריכים לשפר את החקלאות התעשייתית, בין השאר לבצע אופטימיזציית דישון באופן שיאפשר לנו לגדל יותר יבול ליחידת שטח. מנגד, אנחנו צריכים לשנות את הרגלי הצריכה שלנו, לצמצם מאוד את בזבוז המזון, להפסיק למכור ולאכול כל כך הרבה בשר, לא צריך לאכול בשר כל יום, וצריך להקפיד לאכול את מה שקונים. אנחנו מבזבזים הרבה מאוד משאבים. אני רואה שהמרכולים עצמם זורקים כמויות של מוצרים פגי תוקף, אף שעדיין אפשר לאכול אותם. באופן כללי יש להקטין את הצריכה. אנחנו צריכים להבין איך המערכת האקולוגית עובדת ולייצר איזון בין הצריכה לגידול ואיזון בין הנוחות לאי־הנוחות. תמיד נשפיע על הטבע, תמיד נעשה נזק, אבל צריך לנסות להקטין אותו ולהבין את תוצאות הבחירות היומיומיות שלנו".