טווח קצר או ארוך? המשקיע הישראלי והאמריקאי הולכים לכיוונים מנוגדים

בטור הקודם שלי, שהתפרסם ב"גלובס" בשבוע שעבר, התייחסתי למשקיע האמריקאי ולשינויים בדפוסי ההתנהגות שלו בשווקים הפיננסיים לאורך השנים - שינויים שמתמצים בעיקרם בקיצור תקופת ההשקעה - כלומר, בפרק הזמן שחלף מקניית נייר ערך ועד למכירתו. ומה קורה בנושא זה בישראל? מהם דפוסי ההשקעה של המשקיע הישראלי?

המודל של סחרני יום, ששורשיו בארה"ב של ימי הדוט-קום "העליזים" (2000-1999), "תפס" גם בארצנו, ולא מעט מכללות לשוק ההון מטפחות את התקווה "לעשות מכה" ברמה יומית בבורסה ולהרוויח משכורת חודשית בכמה שעות. עם זאת, שיעור המיסוי על רווח הון (25%) בישראל והחשש מפני הגדרת המשקיע כסוחר על ידי רשות המסים - מה שעלול לגרום לשיעור מיסוי גבוה יותר - מגבילים במידת מה את היקף התופעה. עם זאת, סחרני היום הם רק מקטע קטן בפסיפס של המשקיעים בישראל.

באשר לתדירות הפעילות ולטווח ההשקעה של "המשקיעים מן היישוב", כאן יש בישראל התפתחות מעניינת שמובחנת מההתפתחות בארה"ב. בשנות ה-70, ה-80 וה-90, המוני בית ישראל השקיעו לטווחים קצרים מאוד ונהנו מהעובדה שהיה אז פטור ממס רווחי הון. הההתייחסות אל הבורסה הייתה כאל קזינו, ולא כאל השקעה. מה שעזר מאוד לתפיסה המעוותת הזו היה שיעור האינפלציה התלת-ספרתי, ולאחר מכן הדו-ספרתי, שגרם לתנודתיות גבוהה ולרוח תזזית של המשקיעים, שחיפשו כל דרך להגן על ערך כספם.

התחזיות מעוררות את תגובת המשקיעים

כיום אנחנו חיים בעידן שבו נדרשים שקיפות וגילוי מלא, ולפיכך ברוב הבורסות בעולם, ובראשן הבורסות האמריקאיות, חברות נדרשות לפרסם דוחות רבעוניים, כאשר לצד זה התפתח הנוהג מצד החברות לתת תחזית לרבעון הבא ואף לשנה הקרובה. כל מידע כזה, במיוחד כשהוא שונה מהותית מההערכות המוקדמות של השוק, גורם למשקיעים להגיב בריבוי של פעולות קנייה ו/או מכירה. זוהי מתכונת בטוחה "לחנך" את המשקיעים להתנהלות לטווח קצר.

המשקיע הישראלי נהפך בעשור האחרון ליותר ויותר גלובלי, ובתור שכזה הוא מושפע מאותם הלכי רוח ומאותם גורמים שמשפיעים על המשקיע האמריקאי, או כל משקיע אחר בעולם. כלומר, הוא מושפע מהידיעות השוטפות שמספק לו האינטרנט בזמן אמת, וכן מהיכולת שלו להגיב לידיעות ולדוחות בזמן אמת, והוא נהנה מהירידה בעמלות המסחר. נוסף על כך, הפעילות שלו בוול סטריט נותנת לו תחושה של משקיע בינלאומי - ניחוח של חו"ל.

ויש גם את הטבע האנושי שגורם למשקיעים לנהור אחרי "מניות חלום" כדי לממש את חלומם שלהם להתעשרות מהירה. לפני כעשור, אלה היו מניות הגז, אחר כך מניות הביומד, ולפני כשנה מניות של חברות הקאנביס.

משבר הקורונה יצר בישראל סיטואציה דומה לזו שנוצרה בחו"ל, ומאות אלפי בתי אב שיישובים כיום ספונים בבתיהם, "גילו" את הבורסה ואת האפשרות להשיג באמצעותה "השלמת הכנסה" בזמנים קשים אלה. לא בכדי נפתחו בחודשים האחרונים בישראל קרוב ל-100 אלף חשבונות חדשים שנועדו למטרה זו - חלקם בבנקים וחלקם אצל חברי הבורסה לניירות ערך בתל אביב שאינם בנקים. בחשבונות אלה נעשות פעולות קנייה ומכירה הן בבורסות בעולם והן בישראל - מה שתרם לגידול במחזורי המסחר בשוק המקומי.

ואולם, אחרי שאמרנו את כל זה, כדאי לאזן את התמונה. מאז ראשית המאה הנוכחית, בשני העשורים האחרונים, ניתן לראות שינוי. לצד התפתחות הפעילות של "סחרני יום" או של שחקנים לטוח קצר, יש התפתחות הפוכה מצד המשקיעים מן היישוב. האינפלציה ירדה באופן דרמטי, הוטל מס על רווחי הון - ושני אלה מיתנו את פעילותם של המשקיעים והאריכו את אופק ההסתכלות שלהם.

יתרה מכך, לא מעט מפולות התרחשו בתקופה זו: ב-2002-2001 (אינתיפאדה ומיתון), ב-2008 (המשבר הפיננסי הגדול), ב-2011 (הצונאמי ביפן ומשבר החובות של יוון), ב-2014 (נפט), ב-2015 (סין), ב-2016 (נפט והברקזיט), בדצמבר 2018 (העלאת ריבית בארה"ב ונפילות אג"ח של חברות הנדל"ן הזרות בישראל).

המשקיעים שנתפסו לפאניקה בכל אחד מהאירועים האלה, ובעיקר במשבר 2008, למדו שוב ושוב ששוקי המניות התאוששו פעם אחר פעם, ומכירות החיסול החפוזות שלהם היו מבחינתם טעות גדולה. התבנית החוזרת הזו של ירידות ואחריהן עליות, כאשר כמעט כל פעם ההתאוששות מגיעה מהר יותר, הרגיעה את עצבי המשקיעים. ובכלל, חלק גדל והולך של החלטות ההשקעה מתקבלות כיום באמצעות מנהלי תיקים, קרנות נאמנות וגופים מוסדיים - לטווח ארוך.

שינוי במערכי הייעוץ של הבנקים

בשוק ההון הישראלי נרשמו באחרונה כמה התפתחויות שפועלות דווקא בכיוון שבעיני הוא חיובי - התפתחויות שתומכות בהחלטות השקעה לטווח ארוך יותר.

במערכת הבנקאית מתקיים תהליך מואץ של התייעלות שמשמעותו, בין השאר, צמצום במספר היועצים והוצאה של חלק מהם מהסניפים לאשכולות ייעוץ. תהליך זה מקשה על המערכת הבנקאית לתת ייעוץ השקעות ללקוחותיה באותה תדירות שהיא נהגה לעשות זאת בעבר. הירידה במספר היועצים מביאה בהכרח להעדפה בשימוש במכשירי השקעה כמו קרנות הנאמנות על חשבון השקעות ישירות במניות ובאיגרות חוב. במקביל, הבנקים שינו את מערכות הדירוג של קרנות הנאמנות, באופן שבסיס הדירוג נעשה ארוך יותר - מה שצפוי להקטין במידת מה את התדירות של רכישת ומכירת היחידות בקרנות הנאמנות.

נוסף על כך, לפני כשנתיים איפשרה רשות ניירות ערך לחברות בורסאיות "קטנות" לפרסם דוחות חצי-שנתיים במקום דוחות רבעוניים. אגב כך, אציין שגם בארה"ב גוברים הקולות המפקפקים בנוהג של פרסום תחזיות רבעוניות.

בשוק ההון פועלים שני סוגים מרכזיים של משקיעים מוסדיים: קרנות נאמנות, שהחיסכון באמצעותן נחשב להשקעה לטווח קצר ובינוני; וקופות גמל, ביטוח ופנסיה, שנחשבים לגופי השקעה לטווח ארוך.

מכאן נגזרים דפוסי השקעה שונים. מנהלי קרנות נאמנות, אקטיביות ופסיביות כאחת, חשופים לכניסה וליציאה של כספים ברמה יומית, ומכאן שבהגדרה הם פועלים בחלק מהשקעותיהם לטווחים קצרים יחסית. הם תלויים במידה רבה בדפוסי ההתנהגות של המשקיעים בקרנות, ובאיזו תדירות אלה קונים ומוכרים יחידות בקרן. למנהלי קרנות הנאמנות האקטיביות יש שיקול דעת, ואילו מנהלי הקרנות הפסיביות "עובדים על אוטומט".

לעומת זאת, מנהלי קופות הגמל, הביטוח והפנסיה נהנים בדרך כלל מזרימת כספים מסיבית בעידוד המדינה, והם הרבה פחות רגישים לתנודות היומיות של כניסת הכספים ויציאתם.

ולמרות זאת, גם מנהלי החיסכון לטווח ארוך "חוטאים" בפעילות לטווח קצר, שלפעמים יכולה להיות מוצדקת לנוכח התנודתיות בשווקים, אבל היא מושפעת בעיקר מהעובדה שההשקעה במהותה היא אמנם לטווח ארוך, אבל התוצאות נמדדות ומתפרסמות בטווח הקצר, מדי חודש, ומשפיעות על ציבור החוסכים.

פועל יוצא מזה הוא הנטייה הגוברת של המשקיעים המוסדיים להתכנס בהשקעותיהם לקונצנזוס של השוק, ומכאן גם הדמיון היחסי בתשואות. זוהי תופעה שהייתה נפוצה מאוד והרבה יותר קיצונית בתקופה שבה הבנקים ניהלו את קופות הגמל, אבל היא קיימת גם כיום, אף כי פחות מבעבר.

הנטייה של מנהלי ההשקעות לטווח ארוך "ליישר קו" עם השוק היא מאוד אנושית, שכן אין סימטריה בין הפרס שיקבלו על הצלחה יוצאת דופן לבין הקנס שיספגו אם ייכשלו - מה שיכול להגיע עד כדי פיטוריהם. כדי לפעול באופן מושלם כמעט בהסתכלות לטווח הארוך בלבד, זקוקים מנהלי ההשקעות לגיבוי חזק של מי שאחראי עליהם ושל "בעלי הבית".

השקעה לטווח קצר או השקעה לטווח ארוך? ריבוי פעולות קנייה ומכירה, או מיעוט של פעולות? האם דרך פעולה אחת עדיפה בהכרח על רעותה, ומהי? והאם השקעה לטווח קצר היא דרך פעולה שגויה, שמביאה להפסדים למשקיעים? על כל אלה בטור הבא. 

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש, שבו מנוהלות, בין השאר, גם קרנות נאמנות. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק