"הקורונה עושה טוב לעולם התשתיות וממריצה את הכלכלה"

אני: סקרן, טוטאלי, ולא יודע להפסיד.

משפחה: סבא וסבתא עלו מרבאט במרוקו והגיעו לרמלה כשאמא הייתה בת שנה. שורשי משפחתו של אבא במרוקו הספרדית, וב-1956, כשאבא היה בן 15, התיישבו בטבריה. אחרי השחרור הוא ירד לדימונה עם אמא שעסקה בחינוך מיוחד ועבד בקריה למחקר גרעיני בלי הכשרה. הוא התקדם, נשלח ללימודים ועבד שם עשרים שנה. אנחנו ארבעה אחים ואני הצעיר מכולם.

ילדות: דימונה, שהייתה עיר כיפית, עם שבט צופים משגשג וחוגים מעשירים. כשהייתי בכיתה א’ עברנו לשנתיים ל"קדמה" - כפר לנוער עבריין המשמש לחלופת מאסר, שאמא הייתה בין מקימיו ואבא היה אחראי שם על הלוגיסטיקה. כשהייתי בכיתה ח’ עברנו להרצליה, לבית גדול. למדתי במגמת פיזיקה ומתמטיקה. רציתי להיות פיזיקאי והפכתי לעורך דין.

אומנה: ההורים היו צעירים, כל האחים מלבדי כבר עזבו את הבית, והם הרגישו שיש להם אנרגיות לגדל עוד ילדים והפכו למשפחת אומנה. גדלתי עם עוד שבעה ילדים - אחים שלי לכל דבר. את הפרויקט ליוו פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ומורים והוא היה אירוע תקציבי גדול ומורכב. לפני כל שנת לימודים הייתי הולך עם אמא לקנות לכולם ציוד לבית הספר עם עגלה של סופרמרקט. אחרי עשר שנים, בעקבות סיום הפרויקט, הצעירים, שהצליחו לבנות אמון, עברו משבר. חלקם נשארו איתנו בקשר קרוב מאוד עד כדי כך שכשהתחתנו, אמא הצעידה אותם לחופה.

משפטים: אחרי שנפלתי מקורס טיס עברתי לתותחנים. כשהשתחררתי, טיילתי בדרום אמריקה ובהמשך למדתי משפטים וכלכלה באוניברסיטת חיפה. עשיתי התמחות בגורניצקי, ופתחתי עם חבר משרד שגדל יפה, אבל הרגשתי שאני דוהר בתוך העדר ורציתי לשכלל את ארגז הכלים שלי כדי לבדל את עצמי. עשיתי מאסטר ודוקטורט במשפטים באוניברסיטת מישיגן. כשהתקבלתי למחלקת המיסים בפירמת "סקאדן, ארפס, סלייט, מיגר ופלום", בדיוק כשהחל המשבר הגדול של 2008, עברנו לניו יורק עם שני הילדים שהיו לנו אז. ב-2009 חזרנו לישראל, לכפר ויתקין, שם אנחנו גרים עד היום.

יעל: אשתי, למדה הוראת ספורט בווינגייט, עובדת בחברת מכשור רפואי. נפגשנו כשהייתי בן 30 דרך חברים משותפים ואז טסנו לארה"ב. יש לנו ארבעה ילדים.

קריירה: החלטתי להפסיק לעשות עסקים לאחרים והקמתי קרן קטנה שניהלה כסף של אנשים פרטיים. כשהתחילו להתפרסם המכרזים לאנרגיה ירוקה, הלכתי לכנסים ונדלקתי על התחום. נכנסתי לתחום הפוטו וולטאי, הייתי מהראשונים שהקימו מתקנים של חצי מגה על גגות וב-2013 מכרתי את הנכסים לצחי סולטן וניר פלג. מוניתי לסמנכ"ל פיתוח עסקי בשיכון ובינוי אנרגיה וכיהנתי כמנכ"ל החברה 6 שנים. התוודעתי שם ליוזמה לחקיקת התאגדות עסקי תשתיות בקרן ריט שאמורה הייתה להנגיש את ההשקעה בפרויקטים גדולים לציבור עם חלוקת דיבידנדים נדיבה. נפגשתי עם הוועדה הבינמשרדית שדנה בזה וכשהתפרסם המתווה, חשבתי שזו הזדמנות לצאת לדרך עצמאית.

קרן קיסטון: הכרתי את גיל דויטש ורוני בירם במסגרת שת"פ של שיכון ובינוי ו"סנפלאואר" שלהם, בפרויקט בספרד שנקלע למשבר. היינו בשוחות יחד, וכשחשבתי עם מי אני רוצה להקים קרן ידעתי שרק איתם. קיסטון עוסקת בפרויקטים של מתקני מים, שפכים ופסולת, תשתיות בתחום האנרגיה, החשמל והדלק, תשתיות תחבורה, גשרים, נמלי ים, אוויר והסעות המונים, ופרויקטים של PPP - הקמת תשתיות בשת"פ בין המדינה למגזר הפרטי. פתחנו את הקרן ב-2019, גייסנו 300 מיליון שקל ואנו בעיצומו של גיוס נוסף של חצי מיליארד שקל. רכשנו 54% ממפעיל כביש 6 ו-50% ממתקן ההתפלה באשקלון, ויש לנו 4 עסקאות בשלות למדי, בתקווה שיושלמו ב-2020.

קורונה: עושה טוב לעולם התשתיות כי זו הדרך להמרצת הכלכלה. ישראל נמצאת בתנופה מטורפת - רכבות, תחנות כוח, מתקני התפלה, כבישי אגרה, חנה וסע ונמלים. מצד המשקיעים, התחום, שבשת"פ עם רשויות המדינה, נחשב בטוח ולא מושפע מאירועי מאקרו כמו הנגיף, ואנחנו מרגישים שהרבה כסף מחפש להיצמד לאלטרנטיבה הזו ומאוד זהירים לא להסתחרר ממנו.

פנאי: מנסה להיות כמה שיותר עם הילדים, וכשאפשר, אני גורר אותם להופעות, לים ולטיולים.

אישי: בן 48, נשוי ואב לארבעה, גר בכפר ויתקין
מקצועי: מנכ"ל קרן קיסטון