מאחורי מחאת הדגלים השחורים ניצבות פנים לבנות

מחאת הדגלים השחורים או מחאת בלפור, כמו שמכנים אותה היום, שינתה את פניה אינספור פעמים בחודשים האחרונים. בהתחלה יצאו המפגינים אל הדרך במחאות סוערות סביב הפגיעה הכלכלית האנושה של הקורונה ברבים מתושבי ישראל. ההפגנות התקיימו בעיקר בתל אביב, ושם גם הצטרפו אליהן מי שאכן נפגעו כלכלית. אופי המחאה היה מאוד ברור - צריך לתת פתרונות מידיים ולפתור את המצב הכלכלי הקשה שפגע בכולנו.

נכון, דיברו שם על ההנהגה הכושלת של הממשלה בראשות נתניהו שלא ממש מנהלת את המשבר הזה, אבל חלק גדול מהמוחים הכלכליים לא קראו לפיטוריו של נתניהו, אלא זעקו מדם ליבם על המצב שלהם ושל אחרים ודרשו פתרונות.

אל המחאה הזאת כולנו התחברנו, כי כולנו באותה סירה כלכלית דולפת, ואין ספק שההנהגה הייתה ועודנה זקוקה לניעור מאסיבי, וכי רמת הניתוק של מקבלי ההחלטות עמוקה. ההפגנות האלה ברובן התקיימו באישור המשטרה, וללא אלימות משמעותית. הן היו חזקות וברורות, ואילו הן היו נמשכות אולי משהו היה משתנה כאן בחיים האמיתיים של אנשים, ולא בלה לה לנד.

ואז בוצעה השתלטות עוינת. הגרעין הקשה שהפגין זמן רב נגד ראש הממשלה בכיכר גורן תחת הסיסמה "שוחד, מרמה, הפרת אמונים", הצליח להעביר את המחאה לירושלים בשלב הראשון, להיפטר במהירות מהמפגינים הכלכליים שהפריעו למסר, ולהסב את ההפגנות להתמקדות חדה בנתניהו עצמו ובתיק המשפטי שלו.

הגרעין הקשה הזה מורכב משתי קבוצות שמאל ותיקות - אחת של אנשי ה"קריים מיניסטר" שהתמידו לאורך תקופה מאוד ארוכה הן בהפגנות בפתח תקווה מול ביתו של מנדלבליט כשלתפיסתם הוא היה עדיין המשת"פ של נתניהו, והן בהפגנות בבלפור. מול ביתו של נתניהו הם התחברו בטבעיות רבה לאנשי הקבוצה השנייה - אנשי "אין מצב" ו"הדגלים השחורים".

מי הם אנשי הדגלים השחורים? האם הם לוחמי שוויון וצדק? האם הם נלחמים על תיקון מהותי בחברה הישראלית?

הסופר המרטינזי פרנץ פנון מתאר בספרו האלמותי והשנוי במחלוקת "עור שחור מסכות לבנות", מציאות שבה קיימת הפרדה תרבותית, סגרגציה, קו שבר, בחברה הצרפתית שבה הוא חי - קו שבר שבעיקרו מייצר ניכור עז בין מי שמוגדר מבחינה תרבותית על ידי החברה כ"שחור", לבין מי שמוגדר על ידי החברה כ"לבן". התפיסות הפוסט-קולוניאליסטיות של פנון מתארות את עומק הפער ואת השימוש האגרסיבי שעושה האיש הלבן בפריבילגיות הרבות העומדות לרשותו, ומנגד הניכור וחוסר היכולת של האיש השחור להשתלב בצורה מהותית בחברה שהגדרותיה לבנות.

אנשי הפריבילגיות הישראלים יוצאים להפגין

קו השבר הזה הוא העומד בבסיס המחאה של הדגלים השחורים והקבוצות הנלוות אליהן - זוהי מחאה תרבותית של מי שנלחמים בחירוף נפש על "המדינה שלהם", על האופן שבו היא מתנהלת, ועל מי שעומדים בראשה מזה עשורים. זו מחאה שהיא גם מלחמת מאסף תרבותית על מוקדי כוח אחרונים והשליטה בהם - האקדמיה, מערכת המשפט וגם השליטה בקרקעות ותשלומי ארנונה עליהן.

מי שיוצאים להפגין בימים אלו הם אנשי הפריבילגיות הישראלים, הם ובניהם, ובמקרים רבים גם נכדיהם. המחאה ממוקדת באזורים מאוד ברורים של ישראל - תל אביב ונלוותיה. לא תמצאו אותה בנתיבות, באופקים או בדימונה.

את ההוכחה הסופית סיפק השבוע תת אלוף אמיר השכל, הגיבור האולטימטיבי של החודשים האחרונים, מי שנמצא שם כבר תקופה מאוד ארוכה, בסרטון קשה לצפייה שבו הוא צועק על שוטרת ממוצא אתיופי שהוא מי שהעלה אותה ואת משפחתה לארץ, ולכן היא צריכה להתבייש על המעצר שאותו היא מבצעת.

צעקות השבר של התת אלוף, הטייס הגיבור, שרואה את המציאות הישראלית כאילו היא חייבת לו משהו, היו קריאת השכמה מאוד ברורה עבורי ועבור ישראלים רבים: הדגלים אומנם שחורים אבל הפנים לגמרי לבנות. 

הכותבת היא פעילה חברתית, חברת מפלגת העבודה