המדינה מזניחה את הצפון וזה פוגע במשק כולו

מדיניות כלכלית ממשלתית אפשר לפעמים לאהוב או לא לאהוב, ועדיין להבין את ההיגיון ואת סדרי העדיפויות מאחוריה. המדינה צריכה לפעמים לבחור מה חשוב יותר, ובמסגרת רגילה של קביעת יעדים מדובר בתהליך לגיטימי. מה שקשה להבין זו מדיניות כלכלית שכולם מפסידים ממנה.

מחקרים כלכליים רבים מצביעים על הקשר שבין פיזור ההזדמנויות בצורה יעילה, לבין מיצוי פוטנציאל הצמיחה של המשק. הדוגמה הפשוטה ביותר היא השכלה; אם רק למעטים תהיה גישה להשכלה טכנולוגית, יחסרו ידיים עובדות בתעשיית ההייטק. אותם מעטים כנראה יגיעו להכנסה גבוהה מאד, אבל המשק כולו יפסיד משרות, תוצר, צמיחה, רמת חיים והשקעה בדור הבא.

בזכות היחידות הטכנולוגיות בצה"ל המשק מקבל אספקה קבועה של בוגרים מבריקים בעלי ניסיון, אבל המדינה עוד לא הורתה לאוניברסיטאות הגדולות להכפיל את קיבולת הפקולטות למדעי המחשב, למשל, ותנאי הקבלה אליהן מחמירים משנה לשנה. מדוע? למועצה להשכלה גבוהה ולמשרד והכלכלה פתרונים.

ומה קורה כשהמדיניות הכלכלית מזניחה מחוז גאוגרפי שלם? מה קורה כשמאות אלפים או מיליונים אינם יכולים למצות את פוטנציאל התרומה שלהם למשק, בגלל מדיניות מכוונת או רשלנית של אפליה בנגישות להשכלה, לתחבורה, לרפואה, לתקשורת מהירה, לתרבות? קשה להעריך את התוצר הכלכלי האבוד ואת הנזק למשק.

אם בוחנים את המספרים, מדובר בדרמה. נזק עצום למשק כולו. ואת זה כבר אי אפשר להבין בשום דרך.

השכר הממוצע בצפון נמוך ב-28% מבמרכז

הנתונים היבשים של מחוז הצפון, שבו מתגוררים כמעט מיליון וחצי נפש אינם מבשרים טובות למי שעתידה הכלכלי של ישראל חשוב לו. השכר הממוצע לשכיר במחוז צפון, העומד על 7,809 שקל, הוא הנמוך ביותר בהשוואה לכל שאר המחוזות בארץ - נמוך ב-28% מהשכר הממוצע באזור המרכז.

המשמעות היא ש-850 אלף אישה ואיש, המהווים את כוח העבודה במחוז הצפון, מייצרים כל אחד 3,000 שקל פחות שכר בחודש. האובדן למשק: 30 מיליארד שקל שכר בשנה. עוד 30 מיליארד שקל שהיו יכולים ללכת לצריכה, השקעות, חינוך, תרבות, מסים ועוד. מי מפסיד את הכסף הזה ואת כל הצמיחה שהייתה יכולה לבוא בעקבותיו? תושבי הצפון? ברור לכל מי שעיניו בראשו שהתשובה היא - המשק כולו. כל אחת ואחד מאיתנו.

פערי השכר אינם אקראיים, ובהנחה שהקשר בינם לבין נתוני ההשכלה אינו מוטל בספק, העתיד אינו צופן הפתעות טובות. נתוני המיצ"ב במחוז צפון ובמחוז דרום במקצועות מתמטיקה ואנגלית, הן בכיתות ה' והן בכיתות ח', נמוכים מהממוצע הארצי.

שיעור הזכאים לתעודת בגרות בשנת 2015, לפי נתוני הלמ"ס, עמד על 73.7% בלבד. אחרי מחוז ירושלים, הכולל אוכלוסייה חרדית גדולה שאינה ניגשת לבחינות בגרות, מדובר בשיעור הזכאות הנמוך ביותר בארץ.

אחד המדדים המשפיעים ביותר על העצמאות הכלכלית של משק הבית ועל רמת החיים שלו הוא שיעור השתתפות נשים בכוח עבודה - והסיבה היא כמובן ההבדל בין מפרנס אחד למשק בית לשני מפרנסים למשק בית. נכון ל-2018, במחוז הצפון נמצא הפער הגדול ביותר בין שיעורי התעסוקה של גברים ונשים 65.9% מול 44.7%. שליש פחות. חמור מכך: הפער בין נשים וגברים נסגר בצפון הכי לאט בישראל.

תוכניות לשיפור המצב לא חסרות. בתחילת 2017 החליטה הממשלה להוציא לדרך את "תוכנית הצפון", בעלות של עשרות מיליארדי שקלים. כ-20 מיליארד שקל היו אמורים להיות מושקעים בהעתקת מחנות צה"ל לצפון, העתקת חברות ממשלתיות בעלות אופי טכנולוגי לצפון, העתקת מכון וולקני, שדרוג והקמת אזורי תעשייה, והקמת שדה תעופה בינלאומי ברמת דוד.

עד כמה התקדמו הפרויקטים האלה? התשובה העגומה ידועה לכולם. 12 מיליארד שקל היו אמורים להיות מושקעים בתשתיות תחבורה. מיליארד בבריאות. היכן ההשקעות האלה? בתחילת 2018 מתחה ועדת הכספים ביקורת נוקבת על הממשלה בשל קצב יישום התוכנית, שנה אחרי אישורה. במלים פחות מכובסות, כמעט דבר לא נעשה. לקינוח, בתחילת שנה בוטלו המענקים להתמחות רופאים בפריפריה. למה? מי יודע.

כרוניקה של הזנחה - המדיניות מכוונת וארוכת שנים

חבל על הידיים העובדות לתעשיית ההייטק. עשרות אלפים מהם מתגוררים בצפון, ואינם נגישים לתעשייה המשוועת לעובדים בגלל המרחק, התחבורה הלקויה, תשתיות האינטרנט המהיר המזדחלות מזה שנים מאחור.

מי מפסיד מכל אלה, הצפון? חבל על ריכוז האקדמאים האדיר מהמגזר הערבי, שאינו מנצל את פוטנציאל ההכנסה שלו בתעסוקה והכנסה, בגלל בעיות התשתית של מחוז הצפון, ובשל הרוח הרעה הנושבת מירושלים. מי נפגע מכל אלה, הצפון?

מי שחושב שהנתונים הקשים הללו הם גזירת גורל, תוצר של נסיבות גאוגרפיות ושל פיזור אוכלוסייה, טועה. נתונים אלה הם תולדה של מדיניות מכוונת, ארוכת שנים, להזנחת מחוז הצפון כחלק מהזנחת הפריפריה כולה. קובעי המדיניות במרכז הארץ ובירושלים אולי חושבים שהם פוגעים רק בתושבי הפריפריה - מיליון וחצי נפש במקרה של המחוז שלנו - אבל בפועל הם פוגעים במשק הישראלי כולו, היום ובעתיד. 

הכותב הוא מנכ"ל חברת חשבשבת, פרופ' אורח בפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון, חבר הוועד המנהל של המכרז להעצמת האזרח וחבר הנהלת המועצה האזורית משגב