התחזקות אהבת ההווה מזיקה למאבק בקורונה

אהבת הווה היא תופעה התנהגותית הקשורה בין היתר ליכולת לדחות סיפוקים ובחירה בין צריכה בהווה לצריכה בעתיד. המחקרים העוסקים באהבת ההווה מוצאים קשר לבריאות, השכלה, רצון לחסוך ועוד ועוד. למעשה בעידן המודרני, לאור תרבות השפע והשימוש הרחב ברשתות חברתיות, היכולת לדחות סיפוקים פוחתת ואהבת ההווה מתגברת.
אבל אהבת הווה קשורה גם לסכנת חיים עתידית. במחקרים שנעשו על אהבת הווה במדינות שונות נמצא כי במקומות בהם תוחלת החיים נמוכה יותר, אהבת ההווה גבוהה יותר. אנשים שאינם מצליחים לראות את עתידם או שחיים בעולם של אי ודאות נוטים להעדיף את ההווה או במילים פשוטות "לחיות את הרגע". ההסבר הפשוט הוא כי אין להם מה להפסיד לאור העובדה שעתידם לא ברור. עם זאת, גם במדינות בהן תוחלת החיים גבוהה אירועים הנתפסים כמסכני חיים (אסונות טבע, מצבי מלחמה ואפילו צניחה חד פעמית) יכולים להשפיע על אהבת ההווה ולגרום לאנשים "לחיות את הרגע". התחושה שאולי אין עתיד גורמת לנו להעדיף את ההווה וליהנות כל עוד אפשר.

מתחילת מגפת הקורונה נוצרה אי ודאות לגבי העתיד במובנים רבים. לא ברור לאף אחד מתי המגפה תגמר ואיך בדיוק. רבים מהישראלים חיים באי ודאות כלכלית ותעסוקתית וחוששים לפרנסתם. ומעבר לכל אלו אי הוודאות הפוליטית שנוצרה לאחר שלוש מערכות בחירות רק התגברה בחודשים האחרונים.

כל אלו ביחד יצרו מצב שבו ישראלים רבים חשים כי העתיד אותו תכננו אינו מובטח יותר וכי כבר אין להם מה להפסיד. התחושות האלו מעודדות את אהבת ההווה וגורמות לחלק מהאנשים "לחיות את הרגע" גם במחיר של הדבקות או הדבקה בקורונה. היינו עדים לתופעה הזו באופן מובהק במהלך תקופת הקיץ כשאזרחים רבים הפרו את ההנחיות למרות הגידול החד במספר החולים וההבנה כי הסכנה מתגברת.

הקריבו את עתידנו למען ההווה

אבל הבעיה אינה קשורה רק לאזרחים, היא מתחילה אצל מקבלי ההחלטות בדרגים השונים שהקריבו את עתידנו למען ההווה. אלו שבחרו למהר ולפתוח את המשק באופן לא אחראי בעיקר בגלל לחץ ציבורי או על מנת לרצות את הבוחרים. לו היו מבינים את ההשלכות וחושבים קצת יותר על העתיד היו מבינים שצריך להקריב קצת יותר בהווה ולבנות אסטרטגיית יציאה זהירה יותר שתחזיר את המשק לחיים בצל הקורונה לאורך זמן. המהירות החזירה אותנו אחורה ובסופו של דבר גרמה לנזק כלכלי גדול הרבה יותר.
גם אלו שלחצו (פעמיים) לפתוח את מערכת החינוך (ואולי מאותם שיקולים פוליטיים) יצרו גל הדבקה שהחזיר שוב את הילדים הביתה וכנראה לתקופה די ארוכה.

דווקא כאשר אנו נמצאים בתקופה של אי ודאות מקבלי ההחלטות צריכים לייצר ודאות ככל שניתן. לתת לאזרחים תחושה כי הקרבה בהווה תשתלם לכולם בעתיד. מכיוון שלא ניתן לייצר כעת ודאות בתחום הרפואי כי אף אחד לא ממש יודע להגיד מתי ואיך המגפה הזו תגמר, צריך לייצר ודאות בתחומים אחרים. בראש ובראשונה בתחום הכלכלי והתעסוקתי אבל גם בנושאים אחרים שנוגעים לחיי היום יום. למשל היו צריכים (ועדיין אפשר) לקבוע עוד בקיץ כי מערכת החינוך תחזור ללימודים מלאים עד כיתה ד' ומכיתה ה' ועד התיכון ילמדו עד סוף השנה מהבית. לו היו מכינים מראש את ההורים למצב הזה, למרות הקושי, לפחות הייתה להורים ודאות כלשהי להמשך.

ככל שמקבלי ההחלטות ישכילו לייצר יותר ויותר "איים של ודאות" בתוך הכאוס בו אנו נמצאים כך תתחזק ההבנה כי יש מה להפסיד בעתיד והעדפת הזמן יתקנו את עצמם לכיוון העתיד. שינוי בהעדפות הזמן לכיוון העתיד יביא שינוי התנהגותי במלחמה בקורונה ויגרום לאזרחים להיות זהירים ושוקלים יותר כי "יש מה להפסיד". אבל אין צורך להמציא את הגלגל. במדינות רבות נקטו בגישה הזו של יצירת ודאות בתוך הכאוס שיצרה מגפת הקורונה. בעזרת תוכניות לטווח ארוך יותר יצרו תחושה של ודאות כלכלית, ודאות לגבי מערכת החינוך, ודאות תעסוקתית ועוד ועוד.

בכל המאבק בקורונה עד כה לא הייתה שום התייחסות לעיצוב התנהגות ולהפעלת כלים מתוך הכלכלה ההתנהגותית. המצב קשה ונראה כי יהיה עוד יותר גרוע לפני שהיה יותר טוב. אבל עדיין לא מאוחר להפעיל כלים כאלו ואחרים שיכולים לזרז את היציאה שלנו לחיים נורמליים עם או בלי הקורונה. 

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וכלכלת אושר, המחלקה לכלכלה ומנהל עסקים, אוניברסיטת אריאל