החברה הישראלית לא מצליחה "לעטות מסכה" ולנהוג אחריות וסולידריות – חייבים לדרוש שינוי

החיים החברתיים משולים לעטיית מסכת קורונה. כל מהותה של המסכה היא לשמור עליי שלא אדביק. כלומר, בכך שאעטה מסכה לא אדביק בנגיף הקורונה כמעט אף אחד. יש פה עיקרון חברתי: אתה תשמור עליי, אני אשמור עליך. ויש פה גם עיקרון אלטרואיסטי, סולידרי, שמוכר ממקורותינו כ'אהבת לרעך כמוך'. התורה כולה על רגל אחת.

בהחלטה לא לעטות מסכה או לא לשמור על הכללים, אני אמנם מסכן את עצמי, אבל הסיכון החברתי גדול יותר. כך שכאשר אני עוטה מסכה אני לא רק שומר על עצמי, אלא גם על המשפחה והחברים שלי, ובעצם על החברה שאנו חיים בה.

זהו עיקרון אנושי גלובלי. אנו מיישמים אותו כי אנו מעוניינים לשמור על עצמנו, על משפחתנו, על קהילתנו, על מדינתנו ולמעשה על עולמנו, כי אלה החיים שלנו והמציאות שלנו. אם כך, מדוע בעצם מתקיים חוסר אמון כזה בחברה הישראלית בכל הנוגע לעטיית מסכות ושמירה על בריאות הציבור?

הקורונה הגיעה אלינו אחרי שלוש מערכות בחירות קשות ומקוטבות, שהסתיימו ללא הכרעה, והסלימו את המציאות החברתית השסועה והשבטית שלנו לממדים שלא ראינו מאז הקמת המדינה. השיח האלים של הרשתות החברתיות תרם מהותית למציאות המשוסעת, כפי שממחיש הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית".

הקורונה תפסה אותנו במציאות שבה כל יחיד חושב רק על עצמו. האחר, במקרה הטוב, לא מעניין אותו. הוא לא מכיר אותו, הוא לא חלק ממנו, ולרוב הוא אף מרגיש שהאחר פוגע בו. כך מרגישים החילונים כלפי החרדים, כך מרגישים הערבים כלפי היהודים, כך מרגישים בעיירות הפיתוח אל מול הערים המבוססות, כך מרגישים המזרחיים כלפי האשכנזים, כך מרגישים יוצאי אתיופיה כלפי הפראנג'ים. כל קבוצה בקפסולה של עצמה, לכודה בתפישת עולמה ומחשבתה, בלי יכולת לראות את האחר שמאחורי המסכה.

מסכת הקורונה היא אלגוריה לחיינו במציאות הישראלית. אנחנו לא מצליחים, ולו לרגע, "לעטות מסכה" ולנהוג אחריות וסולידריות כלפי כלל החברה. המחלוקות והקיטוב כה גדולים, שכבר לא אכפת לנו להדביק את עצמנו ואת האחרים, כי אנחנו לא בקבוצת סיכון ולכן נצא מזה בשלום.

התוצאה הישירה היא מציאות שבה כל אחד לעצמו, כל אחד לא יוצא פראייר, כל אחד מתחמן את המערכת. בכך אנו מגיעים לאלפי מאומתים מדי יום, לעלייה במקרי תחלואה קשים ועלייה במספר המתים - באופן שרק ניתוק וסגר מלא יכולים לצמצם. אין אפילו רצון, ולו למראית עין, לעטות את "המסכה". אנשים מצהירים בתקשורת שיקיימו את החתונות, התפילות וההפגנות, למרות ועל אף הסגר, על אף ולמרות המחיר הכבד שאנו עלולים לשלם. העובדה שגם אנשי ציבור ובכירי ממשל לא מקיימים בעצמם את ההנחיות והמגבלות שקבעו בעצמם - הופכת את הסולידריות ההכרחית למשימה בלתי אפשרית.

אנו בעיצומה של מגפה עולמית, שמחייבת את כל הפלגים בחברה לגלות סולידריות, לראות את האחר ולגשר על מחלוקות כדי לשרוד את המשבר הבריאותי ולהצליח לשרוד גם את המשבר הכלכלי וההשלכות הנפשיות שיבואו אחריו. סולידריות חברתית מתחייבת, הכרחית, במציאות הזו. גם אם יש בסיס למחלוקות ולהבדלים בעמדות ובתפישות - אנו חייבים לעשות מאמץ, להתגבר, לעטות "מסכה חברתית" ולצאת להגנה על המציאות שלנו, על החברה שלנו, על המשפחה ועל עצמנו. הביטוי האמריקאי מציע Fake It Until You Make It. בואו ננסה לזייף את זה עד שיצליח לנו. אולי ההכרח לנצח ולהבריא מהנגיף יהפוך שעת כושר לאיחוי והבראה של כלל החברה. 

הכותב הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר