גם אם טראמפ יפסיד את הבית הלבן, השמרנים שולטים בבית המשפט העליון

בעוד פחות מחודש ימים תערכנה הבחירות לנשיאות ארצות הברית והמתח בשיאו. נושאים שונים נמצאים על סדר יומו של הציבור האמריקאי, בראשם כמובן נגיף הקורונה המשתולל והמחיר הכלכלי הכבד שהוא גובה מהכלכלה החזקה בעולם. אך ישנו נושא נוסף, בעל השלכות מרחיקות לכת, שאינו זוכה לתשומת הלב שלה הוא ראוי, והוא המאבק על דמותו של בית המשפט העליון האמריקאי.

על מדיניותו של הנשיא המכהן דונלד טראמפ בשלל סוגיות, החל מכלכלה ועד ליחסי החוץ, ניתן להתווכח. ברוב התחומים הרקורד של הנשיא הוא מעורב: לצד הישגים יפים בחלק מהתחומים רשם טראמפ גם כישלונות מאכזבים. אך בזירה אחת מדיניותו רשמה הצלחה מסחררת, מן הזווית השמרנית לפחות, והיא הזירה המשפטית. בכל הנוגע לבית המשפט העליון האמריקאי, הרקורד של טראמפ מרשים ביותר עם מינויים של שני שופטים שמרנים ועם מינוי פוטנציאלי נוסף, שלישי במספר, של השופטת השמרנית אמי קוני בארט, מינוי שלו יצא לפועל ימסד רוב שמרני מובהק בבית המשפט העליון ביחס של 6 שופטים שמרנים מול 3 ליברלים.

כך למשל, השופט ניל גורסיץ' הוא מינוי של טראמפ. גורסיץ' הוא "אוריג'ינליסט" מובהק שקורא ליישם את החוק בצורה דקדקנית בהתאם לכוונת המחוקק. הוא והשופט ברט קאבנו מתנגדים לחקיקה שאינה צמודת מסגרת חוקתית שמטרתה לחולל שינויים חברתיים פרוגרסיביים. בארט, שיתכן ותתמנה גם היא בקרוב, ציינה כי מקור השראתה הוא השופט השמרן הדגול אנטונין סקאליה, סיבה לדאגה עבור הדמוקרטים. בהתחשב בכך שנשיאים מתחלפים כעבור 4 עד 8 שנים, בעוד ששופטים נותרים על כיסאם עד סוף חייהם, למינויים הללו של טראמפ יש השלכות מרחיקות לכת על דמותה של ארצות הברית בשנים שיבואו. בכל הנוגע למינוי שופטים אם כן, טראמפ בהחלט קידם את מטרותיה של התנועה השמרנית באמריקה.

ואולם עננה מרחפת מעל הישגיו של טראמפ ומאיימת לפגוע בהן. ג'ו ביידן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, סירב עד כה להתחייב כי ימנע מלנקוט בצעד הקרוי court packing במידה ויבחר ואם הדמוקרטים ישיגו רוב בסנאט. המשמעות של court packing היא, בפשטות, הרחבה של מספר השופטים בבית המשפט העליון במטרה להקטין את משקלם של השופטים המכהנים הקיימים (שמרנים ברובם, כאמור, הודות למינויו של טראמפ) על ידי הוספת שופטים חדשים המחזיקים בהשקפת העולם האידיאולוגית-פוליטית של הנשיא המכהן.

צעד שכזה הינו כשר אבל מסריח. כשר, כי הינו חוקתי. בסעיף מספר 2 בחוקה מצוין כי בידי הנשיא נתונה הסמכות, בעצתו ובהסכמתו של הסנאט, למנות "שופטים לבית המשפט העליון". סעיף מספר 3 בחוקה מתייחס ל"בית משפט אחד" ול"שופטים". היות ושני הסעיפים אינם נוקבים במספרים מדויקים אלא משתמשים בלשון רבים מעורפלת, ברור כי יש בכוחו של הנשיא, באישור בית הנבחרים, להרחיב את מספר השופטים וההיסטוריה אכן עמוסה בתקדימים שכאלה.

בית המשפט העליון האמריקאי החל את דרכו עם שישה שופטים בלבד. ברבות השנים, המספר ירד לחמישה, טיפס לשבעה ואף לעשרה שופטים. רק ב-1869, שמונים שנים לאחר אימוצה של החוקה, נקבע כי מספרם של שופטי העליון יהיה תשעה, ומאז לא שונה המספר. המקרה הידוע ביותר בהיסטוריה אמריקאית של איום ב-court packing הוא זה של הנשיא רוזוולט. רוזוולט, שהתייאש מכך שההרכב השמרני של בעליון פוסל סעיפים שונים בתוכנית הניו-דיל שלו, רקם תוכנית למנות שופט חדש על כל שופט מכהן שגילו חצה את גיל 70 (וכאלו היו חמישה באותה העת). האיום של רוזוולט עשה את שלו ושניים מהשופטים השמרנים שינו את דפוס ההצבעה שלהם במה שזכה לכינוי: "the switch in time that saved nine". שופטי העליון שמרו על תשעה מושבים בתמורה לאישור תוכנית הניו דיל.

אפילו יותר מבישראל, בית המשפט העליון האמריקאי נהנה מכוח פוליטי רב, בהיותו המפרש העליון של החוקה ומכוח סמכותו לנקוט בצעדים של ביקורת שיפוטית. היות והחוקה אמריקאית אינה מאפשרת לנשיא או לבית הנבחרים לפטר שופטים (אך היא כן מאפשרת להדיחם בנסיבות יוצאות דופן), הרחבת מספר השופטים הינה למעשה הנשק היחידי שעומד לרשות הנשיא להצר את השתוללותו של ביהמ"ש העליון ואחת מהדרכים לעקוף אותו כחסם בפני יישומה של מדיניות שמרנית או פרוגרסיבית, בהתאם לדמות הנשיא ולהרכב בית המשפט.

החלטה של ביידן להרחיב את מספר שופטי העליון תהיה נועזת למדי ומשונה לנוכח אופיו הפרגמטי והזהיר. קשה להאמין שהוא יהיה הנשיא הראשון ב-150 השנים האחרונות שינקט בצעד הזה, צעד שיספק הצדקה לנשיאים רפובליקאים עתידיים לנקוט בדיוק באותו הצעד. אם ביידן ימנע מלנקוט בצעד הזה, הרי שעל אף ניצחונו, השפעתו של טראמפ תישאר נוכחת. מי שלא רצה את השמרנים בבית הלבן, קיבל אותם בבית המשפט העליון. 

הכותב הוא ד"ר להיסטוריה אמריקאית, ראש תוכנית אדם סמית' בקרן תקווה