מצבם של המתבגרים בתקופת הקורונה היא תעודת עניות להורות המודרנית

הרשת מוצפת בכתבות על מצב המתבגרים בזמן הקורונה. סיפורים על מתבגרים נורמטיביים, תלמידים טובים, חברים בתנועות נוער, ששותים אלכוהול, מעשנים ג'וינטים ומכורים לפורנו ולמסכים.

הם מדווחים על חוסר יכולת לייצר אינטראקציה חברתית ללא אלכוהול וקנביס, מצויים בתפיסת עולם לא מציאותית, משוועים למסגרת, לתשומת לב ולהקשבה. ואנחנו מאשימים את הקורונה, את מצב הסגר.

אלא שהקורונה היא לא זו שגרמה לבני הנוער והמתבגרים הישראלים לשתות אלכוהול על בסיס יומי, היא גם לא אחראית לשימוש המוגבר של מתבגרים בגראס, אקסטזי, חשיש, נייס גיא וכל השאר. גם בפורנו שזורם למתבגרים/ות כיום בעורקי המחשבה, לא הקורונה אשמה. וגם לא במסיבות הפרועות שמתקיימות ערב ערב באפליקציית Houseparty (אפליקציה של מסיבות וידאו, חלקן מיניות).

תקופת הקורונה רק משמשת, עבורנו ההורים, מראה מגדילה שמשקפת לנו היום את תמונת המצב של ההורות העדכנית, ההשפעה שלה על בני הנוער וההידרדרות המוסרית בעשור האחרון.

בכל שנה כדור השלג של הכאוס הולך וגדל, מתגלגל במדרון תלול בדרך להתרסקות חדה. אנחנו עוברים מאירוע של אונס באיה נאפה לאונס באילת ואת האירוע הבא אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין.

בעידן הזה אנחנו חווים התרסקות של התפקיד ההורי - הסמכות ההורית והיכולת של הורים היום להיות משמעותיים ומעורבים בחיי המתבגרים שלהם בגיל קריטי ומסוכן בו הם מוסחים מהמניפולציות של הרשתות החברתיות בצורה טוטאלית הולכת ונעלמת, הסמכות ההורית כיום נרמסה ואנחנו מתקשים לשקם אותה.

אנחנו כהורים מתנהלים בעידן של תרבות השפע, במירוץ בלתי פוסק להצלחה, ובלי לשים לב אנחנו נשאבים לסדר יום עמוס שלא משאיר לנו זמן אישי עם הילדים שלנו. אין לנו זמן הקשבה ואנחנו מייצרים אצלם חסך בתשומת לב, חסך רגשי, חסך בשיח מתעניין ואמיתי. אנחנו טרודים במירוץ החיים ההישגי, עסוקים בעצמנו ובחלומות שלנו. זה חשוב, ויחד עם זאת יש לנו משרה אחת משמעותית, משרת חיינו ואחריות הורית משמעותית, משרה שאנחנו לא יכולים להגיש בה מכתב פיטורין. אנחנו צריכים לקחת אחריות.

סגנון ההורות הנוכחי עבר מקיצוניות אחת לשנייה. מהורות של סמכות, של כורח, של מעמד ושל כוח, זזנו לקיצוניות השנייה, של הורות "זורמת" שפועלת באופן של ריצוי הילדים. יש לנו נקיפות מצפון, ואנחנו מטפלים בהם באמצעות פיצוי חומרי ורגשי, וככה לימדנו גם את המתבגרים - שהם מסכנים ואנחנו אשמים.

אנחנו מאוד רוצים להיות הורים טובים ומושלמים, אז אנחנו מרימים מסוק חילוץ לאוויר על כל תסכול, כאב וצער של המתבגרים שלנו ומספקים להם שירותים מיותרים: חדרנים/נהגים/ מלצרים, ולמעשה אנחנו מלמדים אותם שהם חלשים ולא מסוגלים להסתדר בעצמם.

חשבנו שלהיות חברים שלהם זו הדרך - אז הפכנו להיות חברים שלהם, "זורמים" ומאפשרים, והשארנו אותם בלי הורים, בלי הכוונה, בלי מגדלור. לוטים בערפל. שיחררו את הסמכות, נתנו חופש בלי אחריות וקיבלנו מתבגרים עריצים ואגוצנטריים.

הילדים שלנו גדלים בעולם חדש, אחר, שונה, מאתגר, בעיקר בלתי צפוי, עולם קשה בו הם נלחמים על שייכות ועל הערך העצמי שלהם בתחרות אכזרית בתוך הרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות נכנסות בדיוק לפערים בחומה הסדוקה בליבם של המתבגרים שלנו, שם הם יכולים לקבל את תשומת הלב החסרה, שם אין שיפוט ואת גבולות ואין אסור, הכל סבבה. הרשת תמיד מוארת, שמחה, צבעונית, מחייכת ובעיקר משקרת, פוגעת מניפולטיבית והרסנית.

הסמכות שלנו כהורים התערערה מולם, אנחנו רמוסים מרוב ריצוי, וארגז הכלים ההורי שלנו התרוקן והפך ללא רלוונטי, מה שעבד פעם, לא עובד היום. נוצר מצבו בו אנחנו כהורים נמצאים בעמדה נחותה מול הרשתות החברתיות. הפכנו להיות לא אטרקטיביים, וכל שנותר לנו הוא להתנחם ב "צרת רבים חצי נחמה" ולהאמין לאמירות ריקות כמו: "כולם שותים", "ככה זה הדור הזה" אין מה לעשות". או להיות בת יענה ולשכנע את עצמנו ש"אצלי זה לא קורה", "אצלנו הכל בסדר" או "אנחנו יודעים מה הילדים שלנו עושים".

אנחנו חייבים לתפוס עכשיו את חוט העפיפון ולחבר אותם לקרקע, התפקיד שלנו הוא לאמן אותם למציאות החיים האמיתית. לחיים בוגרים, שבהם הם יוכלו לקחת אחריות, להיות מסוגלים ויכולים לייצר מערכות יחסים, הורות, קריירה ובניית חיים עצמאים.

והחיים במציאות הם חיים מורכבים, מאתגרים שדורשים התמודדות וכוחות נפשיים. בחיים אי אפשר לעשות Undo על פעולה, אי אפשר לשים פילטר והרגשות הם לא אימוג'י - בחיים צריך לדעת לקחת אחריות אישית למעשים שלנו.

אנחנו חייבים לזוז למרכז המפה ההורית ולהחליף את ההורות הזורמת בהורות יציבה, כזו שמאפשרת שיח פתוח ולא שיפוטי, הקשבה, אימון לשדה החיים ובעיקר הורים שהם מגדלור מואר שיש לו ערכים שהם המצפן של הבית. עכשיו זה רגע לפני שיהיה מאוחר מידי. 

הכותבת היא יועצת הורים ומתבגרים