פעם שלישית רצח? חייהן של נשות ישראל מונחים בידיה של הממשלה

אנסטסיה קלין ז"ל, זרה ובודדה, שכבה שבועיים בבית חולים איכילוב בין חיים ומוות, לאחר שלפי החשדות בן-זוגה, דימיטרי ציגנוק, ניסה לאנוס ולרצוח אותה. כאילו מדובר בסרט הוליוודי ולא במציאות, בן-הזוג שלא הצליח "לגמור את העבודה" בפעם הראשונה אך שוחרר למעצר בית ללא פיקוח, החליט להגיע במדי שב"ס לבית החולים כדי לשים סוף לסיפור, ורק במקרה בזכות ערנות של עובדת סוציאלית, נעצר, אך שוב שוחרר למעצר בית - וברח. "פעם שלישית רצח" לא נדרשה פה, כי אנסטסיה נפטרה ביום שבת מפצעיה.

אלה ימים קשים ששוב ושוב מדגימים את הפגיעה הבלתי פרופורציונלית של משבר הקורונה בנשים: באבדן מקומות עבודה מחוץ לבית, ובתוכו - בזינוק באלימות במשפחה. הלחץ וחוסר הוודאות שבסגר הנוסף נושאים מחיר מגדרי כבד: השנה החדשה נפתחה עם ניסיון הרצח של שירה איסקוב ולפי הדיווח בעשרת הימים שבין ראש השנה לסוף יום כיפור התקבלו במשרד הרווחה 177 תלונות על אלימות, יותר מכפול מהתקופה המקבילה בשנה שעברה . כעת נודע שאנסטסיה לא הצליחה להינצל מגורלן של 13 נשים שנרצחו מתחילת המשבר.

אבל הפגיעה המגדרית שקופה והדבר המפחיד הוא התחושה שזה כבר נהיה רגיל. כאילו שבוע במשבר הקורונה אינו שבוע בלי דיווח על רצח, ניסיון לרצח או אלימות במשפחה כלפי אישה. כאילו מגפת האלימות שבצל מגפת הקורונה פחות מזעזעת והשעון ממשיך לדפוק לרצח הבא. סדר העדיפויות הוא כזה שפשוט לא סופר נשים, בעוד שבמציאות ספירת המתות מהמגפה השקטה ממשיכה.

שוב נראה שהמערכת פשוט לא עובדת. במקרה של שירה, לפי מה שפורסם , הוגשה תלונה לפני שנה אך היא נמשכה, ובזאת המשפחה, שגם עברה יישוב, ירדה מתחת לרדאר. אבל גם כשהמשפחה על הרדאר, כמו במקרה קורע הלב של אנסטסיה ז"ל, שהחשוד כבר נעצר, או במקרים של טטאינה חייקין ומאסטוול אלאזה ז"ל, שהרוצחים כבר ישבו בכלא על אלימות נגדן, המערכת נכשלת מלהגן על חייהן של נשים. למרות שחקירה וענישה חשובות מאין כמוהן, לבדן הן אינן מרתיעות או מונעת את הרצח הבא. לא במציאות שבה אין טיפול ושיקום מחייבים לגברים הנוהגים באלימות.

התוקפים משוחררים מבלי שהשתתפו בטיפול ייעודי בתחום

נתונים של מרכז המחקר והמידע בכנסת מחודש אוגוסט האחרון מראים שלפחות שני שלישים מהאסירים שנכלאו בגלל עבירות אלימות במשפחה שהשתחררו בשנת 2019, שוחררו בלי שהשתתפו בטיפול ייעודי בתחום. יתרה מכך, רוב האסירים הללו שוחררו בשחרור מינהלי (על רקע מחסור במקום בכלא ובלי קשר למאפייני העבירה או למידת הסיכון הנשקפת מהם) ללא תוכנית שיקום בפיקוח וללא תנאים מגבילים כלשהם. עוד מלמדים הנתונים, שמבין העשרות הבודדים שמשתחררים לאחר ריצוי מלוא עונש המאסר שנגזר עליהם, הרוב המוחלט ודווקא מי שרמת מסוכנותו היא הגבוהה ביותר, משתחרר לקהילה בסיום המאסר ללא פיקוח או טיפול של הרשות לשיקום האסיר.

קיים מחקר שמלמד שלתוכניות טיפול ייעודיות לגברים שנוהגים באלימות כלפי בנות זוג יש לפחות השפעה מתונה חיובית כלשהי על הפחתת החומרה והתדירות של האלימות. הדבר חשוב על רקע עדויות מן המחקר שההליך הפלילי וענישה מוגברת, לא זו בלבד שאינם מהווים בהכרח פונקציה לשינוי, אלא שחלקם בהרתעת גברים אלימים אינו גדול. בנוסף, תכניות טיפול יכולות לתת מענה למצבים גם מחוץ להליך הפלילי שבהם העבירה אינה חמורה מספיק כדי להביא לכליאה או כשנשים אינן מתלוננות או מושכות את התלונה.

עצם הרעיון לשים כסף על טיפול ושיקום לגברים שנוהגים באלימות כלפי נשים יכול להיות קונטרוברסלי. המשאבים ממילא דלים, מתעכבים או בכלל לא מגיעים כדי לסייע לנשים עצמן. ובכל זאת, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על אף אפיק למאבק במגפה הזאת, כי למרות שנראה שהיא בצל, היא חונקת כמו הקורונה, משפיעה על החוסן החברתי ואף פוגעת בכלכלה. כך למשל, מחקר של המכון האירופי לשוויון מגדרי (EIGE) העריך את העלות של האלימות המגדרית כלפי נשים באיחוד בכמעט 226 מיליארד יורו - כשליש מהסכום שהוסכם לאחרונה באיחוד להקצות לשיקום מהקורונה.

במתווה ליציאה מהקורונה אין די ודרושות ישיבות קדחתניות בקבינט גם לעצירת האלימות כלפי נשים. דרושים התקציבים שהובטחו ליישום התוכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה. דרושים טיפול והגנה לנפגעות. ודרושים גם תמריצים וסנקציות לעידוד השתתפות של גברים אלימים בתכניות טיפול ושיקום בקהילה ובהקשר למערכת המשפט. אפשר למנוע את רצח האישה הבאה ואין שום מקום לכישלון. 

הכותבת היא מקדמת המדיניות והחקיקה בשדולת הנשים בישראל