התנהלות הפרקליטות במשפט נתניהו מעלה חשש כי זכויות הנחקרים בישראל מעולם לא הופקרו כל כך

"החוקים כמוהם כנקניקיות: מוטב לא לראות את אופן הכנתם". לרשימת הדברים הללו, שעדיף שלא לחשוף את תהליך הכנתם, המיוחסת למדינאי הגרמני אוטו פון ביסמארק, ניתן להוסיף היום גם את ההליך הפלילי במדינת ישראל.

בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל מתנהל משפט פלילי כנגד ראש ממשלה מכהן. מטבע הדברים משפט תקדימי כזה גורר התעניינות תקשורתית עצומה, שמביאה בתורה לסדרה של חשיפות, שלא היו יכולות להתקיים במשפט פלילי רגיל, של אזרח מן השורה. מדובר בהזדמנות נדירה לחזות באופן שבו מתנהל ההליך הפלילי במדינת ישראל, תוך חשיפה של פרטי פרטים ברזולוציות הגבוהות ביותר.

אלא שהממצאים שנחשפים כתוצאה מההתעניינות התקשורתית הזו צריכים להדיר שינה מעיניו של כל אזרח ישראלי. החשיפה האחרונה של עמית סגל ב"חדשות 12" מצטרפת לסדרה של מה שמצטייר כעיוותים, קיצורי דרך ועבירות של ממש שנחשפו בתיקי נתניהו השונים, המכונים "תיקי האלפים", ושמבהירים היטב שאם כך פועלות הפרקליטות והמשטרה כנגד האזרח החזק במדינה, הרי שלאזרח מן השורה אין כל סיכוי במקרה שהוחלט במערכת להגיש כנגדו כתב אישום.

עמית סגל חשף כי בעקבות תלונתם של סנגוריו של ראש הממשלה בדבר עיוותי חקירה ולחץ שהופעל על חשודים לצורך הפיכתם לעדי מדינה, פנתה התובעת בתיקי ראש הממשלה, עוה"ד ליאת בן ארי, לראש מח"ש בפניה שהוגדרה "דחופה מאוד" על מנת להזים את הטענות הללו. בתגובה לפניה נענתה עוה"ד בן ארי ע"י סגן ראש מח"ש כי דווקא התקבלה פניה ע"י גורם במשטרה שביקש להעביר מידע בדבר לחץ פסול שהופעל על עדים, אולם ראש מח"ש הורתה "לקבור" את החקירה בנושא ולא לקבל את המידע. עוה"ד בן ארי קיבלה את המידע האמור כבר ב-15.9, אולם לפתע הפך העניין לפחות דחוף, ועל כן המידע לא נמסר לסנגורים.

מהחשיפה הזו עולות שתי נקודות בעייתיות. הראשונה היא העובדה המטרידה מאוד לפיה במח"ש, גוף החקירה האפקטיבי היחיד כנגד שוטרי משטרת ישראל, מתעלמים ממידע בנוגע ללחצים פסולים על עדים. ההגנה היחידה שיכולה להיות לאזרח כאשר הוא נתון ללחץ על ידי מערכת עוצמתית, רבת משאבים ומפחידה כמו המשטרה היא הידיעה שגם השוטרים כפופים לחוק, וכי ישנו גוף עצמאי ואפקטיבי שמפקח על פעילותם. היעדרו של גוף כזה או שיתוף פעולה בין הגוף הזה לרשויות התביעה הוא קטסטרופה לזכויות האזרח.

אולם הנקודה השניה, והמטרידה לא פחות, נוגעת להתנהלות התובעת במשפט נתניהו. לאחר שכבר פנתה "בדחיפות" לקבל מידע, וקיבלה מידע שמעלה אינדיקציות מטרידות מאוד בנוגע לאופן חקירת העדים אותם היא מבקשת להציג במשפט, מתעלמת התובעת מן המידע לחלוטין ואף אינה מעבירה אותו לידיעת הסנגורים.

נזכיר שאין זו הפעם הראשונה שהתנהלות מסוג זה נחשפת במשפט נתניהו. כבר בתחילת חודש ספטמבר הודתה התביעה, לאחר שנתפסה במערומיה, כי העבירה תמלול חלקי ושגוי מחקירותיו של שאול אלוביץ. חלקים בתמלול שנתפסו כ"בעייתיים" לתביעה פשוט נמחקו מהתמלול שנמסר לבית המשפט ולסנגורים. בדומה, כבר לפני כשנה נחשף כי חוקרי משטרה עיינו בניגוד לחוק בטלפונים הסלולריים של יועצי נתניהו לצורך השגת מידע.

בנקודה זו חשוב להבין עניין בסיסי. במדינה מודרנית אין לאזרח, חזק ועשיר ככל שיהיה, כל סיכוי להתמודד נגד רשויות האכיפה ככל ואלו החליטו להביא להרשעתו. מערכת אכיפת החוק במדינה מודרנית היא עשירה, רבת סמכויות, ומעסיקה את טובי המוחות ללא מגבלות זמן או תקציב כמעט. רשויות החקירה מחזיקות בשיא הטכנולוגיה, בחוקרים רבים, בסמכויות זימון והחרמת מסמכים וכן בגישה למכון היחיד בארץ לרפואה משפטית. הנחת המוצא של כל אזרח היא כי הוא מוגן מהתעמרות שלטונית רק בהתקיים אחת משתיים - או שהוא מאמין בכל ליבו כי רשויות התביעה אינן מחפשות הרשעות, אלא את "הצדק" (ובכך עושות את תפקידו של בית המשפט), ולכן לא יפעלו לעוות את המציאות או לחתור להרשעת אדם באמצעים פסולים, או שישנו גוף מפקח חזק ומרתיע אשר מונע מרשויות התביעה לעבור את הגבול או להפר את זכויות החשוד.

החשיפות האחרונות, המצטרפות לשלל החשיפות הקודמות בתיקי נתניהו, מבהירות כי שתי ההנחות הללו אינן תמיד נכונות. רשויות התביעה מתגלות פעם אחר פעם כתאבות הרשעה. אנשי הפרקליטות והמשטרה פועלים במקרים מסוימים "עם סכין בין השיניים" לצורך השגת הרשעות, גם תוך הפרת זכויות, הפרת החוק ועיוות האמת.

דבר זה כשלעצמו אולי היה נסבל, אחרי הכל אנחנו רוצים פרקליטות ומשטרה נמרצים, לו היה ניתן לסמוך על מח"ש ועל גוף הביקורת על הפרקליטות שידעו להגן על זכויות האזרח ולהעניש בחומרה שוטרים ופרקליטים שחרגו מן השורה. אלא שמתברר כי גם הנחה זו שגויה. נדמה במקרה זה כי מח"ש הפכה לגוף המשתף פעולה עם רשויות התביעה שאינו פועל לחקור ולהעמיד לדין. זכויות האזרח של אזרחי ישראל, כפי שמתברר בעקבות משפט נתניהו, מעולם לא היו מופקרות כל כך.

הכותב הוא מנהל המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה