כשחנות נסגרת באלנבי בת"א, מרגישים זאת גם בבלפור בירושלים

מבהיל היה לצפות בסרטונים שתיעדו את עשרות האנשים שעטים על ערימות הנעליים שהוציא לרחוב אלנבי אבי סמאי, בעל חנות נעליים, לאחר שפשט את הרגל. מבהיל כי הצופה נאלץ לראות בעיניו לא רק עד כמה החברה שלנו מפוררת היום אלא גם את עומק השבר הכלכלי שאנו מצויים בו ואת הכיעור הנורא שמלווה את ההתפוררות החברתית המוחלטת.

במרכז עומד סמאי, גבר בן 38 מחולון, אב לשלושה, שסגרי הקורונה ריסקו את העסק הקטן שלו ואילצו אותו לסגור אותה לאלתר. כשהייאוש ניכר על פניו, הוא מוציא את ערימות הנעליים החדשות לרחוב, מניח ערימה ליד ערימה וחוזר חלילה. פחות מחמש דקות חולפות ועל הערימות עטים אנשים שמנסים למצוא מציאות. חלקם - כך נראה - לוקחים מכל הבא ליד בלי קשר לצורכיהם ובלי לבדוק את מידות הנעליים. חוטפים מה שיש וכמה שיותר. הוא פושט רגל והם פושטי יד.

בסרטון לא נראה איש מהמצולמים - לא אלה שנברו בערימות ולא אלה שמצולמים עומדים מנגד ומביטים בנעשה בתדהמה - ניגש אל סמאי, מנסה להניע אותו ממעשיו, מציע לו כסף תמורת הנעליים החדשות או סתם מעודד. הוא נשען על חלון הראווה שקוע בייאושו והם שקועים בייאושם. איש לא מביט בחברו. איש לא חושב על חברו.

את הטענות יש להפנות לגורם אחד: ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו

אני חלילה לא בא בטענות לאלה שקפצו על המציאה. הם קורבנות של המצב לא פחות מסמאי. עבודה של שלושים שנים בסמטאות האחוריות של החברה שלנו לימדה אותי שכשאתה עסוק בהישרדותך האישית אינך יכול להתפנות לדאוג לאחרים. קשיי החיים פשוט לא מאפשרים זאת. אני גם לא בא בטענות לאלה שעמדו מהצד ולא אמרו מילה. סביר שהם פשוט קפאו במקומם, מבוהלים כמוני, מהשחזור בלב ת"א של התיאור ההובסיאני המחריד של "אדם לאדם זאב" כשאנשים מזנבים זה בזה כדי לשרוד בחיים שתמציתם "חיי בדידות, דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים".

לא, הטענות לא מופנות אליהם. הן גם לא מופנות לפקח עיריית ת"א שבלב כל המהומה החליט להטיל קנס על סמאי על השלכת לכלוך במרחב הציבורי. נכון, גם זה היה מחזה מבהיל של אכיפת צווים בלי להבין את משמעותם ובלי טיפת שיקול דעת ורגישות אנושית בסיסית. אבל אסור להאשים את הפקח הזוטר שנשלח לשטח. לא הוא קבע את הכללים והוא זה שיאבד את פרנסתו חלילה אם ייתפס שהוא לא אוכף אותם.

את הטענות יש להפנות לגורם אחד: ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו. הם האחראים למחזה הזוועה הזה. אמת, נתניהו לא אחראי לקורונה אבל הוא כן אחראי לכך שעסקים קטנים כמו חנות הנעליים הקטנה של סמאי נסגרו בלי סיבה. מה הייתה המניעה שהיא תמשיך לעבוד תחת תנאי התו הסגול? מדוע סמאי היה צריך לשלם את מחיר כניעת הממלכתיות לקבוצות כוח אלימות ומחוצפות שמייצגות רק את שרידותן הפוליטית? רק בגלל שאיתרע מזלו ולבעלי חנויות נעליים קטנות אין בני דודים במוקדי הכוח?

בראיונות שנתן סמאי הוא סיפר שפנה לארגוני חסד והציע שייקחו את הסחורה לנזקקים אבל גם להן לא היה תקציב לשנע את הסחורה. הנה עוד פאה ביהלום הישראלי שנשבר. המגזר השלישי, שהמדינה נשענת עליו בטיפול באוכלוסיות מוחלשות, קורס אף הוא.

כמו תמיד יחד עם הבהלה הגיעה תחושת הקבס. תחושה שמוזנת גם מהידיעה שהסרטונים הללו לא ישנו דבר כי עוד רגע יגיע איזה 'יועץ תקשורת' שימצא דרך להסביר שהסרטונים הם פייק ובכלל מה זה "השטויות האלה שלאנשים אין מה לאכול - זה חארטה". נורא. 

הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו