הבעיה ב"לאומי", הפיתרון "במקומי"

"אל תצפה לתוצאה שונה כל עוד אתה פועל באותה הדרך", אמר פעם אלברט איינשטיין, כאילו חזה את התמודדותה הכושלת של ממשלת ישראל עם מגיפת הקורונה.

בעוד שההנהגה הלאומית לא "מספקת את הסחורה", רבים מראשי הערים והמועצות מתעלים מעל גודל השעה, לוקחות ולוקחים את המושכות ואומרים "אני אחראי/ת". את התוצאות ניתן לראות בשטח והן מובילות למסקנה ברורה - בכוחן של הרשויות המקומיות להחזיר את חיי האזרחים למסלולם, לצמצם את התחלואה ולייצר שיגרת חיים בטוחה וטובה נוכח הקורונה.

רשויות מקומיות בישראל מתורגלות בניהול משק בשעת חירום (מל"ח). כבר בגל הראשון רבות מהן פתחו חפ"קים מקומיים שמטרתם לתת מענה לכל תושב. היו רשויות שהבינו את הצורך בקטיעה מהירה של שרשת ההדבקה ולקחו על עצמן את ביצוע החקירות האפידמיולוגיות למאומתים חדשים הרבה לפני שמשרד הבריאות הצליח להתפנות לעשות זאת, נוכח העומס הרב. צוותים ייעודיים שהוקמו לכך ברשויות פעלו להפנייה לבדיקות או הקמת מתחמי בדיקות, פינוי למלוניות ומתן מענה למבודדים, מאומתים ואוכלוסייה בסיכון ונזקקת. כל היוזמות הללו הוכחו כיעילות לא פחות, ולפעמים אף יותר, מיוזמות ברמה הלאומית.

אם פני המדינה לכיוון החזרה לשגרה ופתיחת המשק ומערכת החינוך, אסור ליפול לאותו הבור פעמיים. ברשויות בהן אין תחלואה גבוהה (למשל, אינן מוגדרות כאדומות לפי מתווה הרמזור), על הממשלה לתת הרבה יותר אוטונומיה ומשקל בסוגיית פתיחת מוסדות החינוך בהנתן שאין ביכולותו של משרד החינוך לעקוב אחר כל מוסד ומוסד, עליו לקבוע מתווה מנחה עליו ראש הרשות יוכל להקל או להחמיר בהתאם למצב התחלואה במוסד וברשות אשר בראשה הוא עומד. כך ראוי שיעשה גם בעניין עסקים קטנים, בתי הכנסת או פעילות תנועות הנוער. פתיחה וסגירה, ואופן הפעלה לפי מצב התחלואה ברשות, לפי רמת העמידה בהנחיות של התושבים, יכולת פיקוח ואכיפה ועוד מספר משתנים נוספים. לכל רשות מקומית בישראל יש המאפיינים הייחודיים שלה: אחת צעירה ועתירה בתלמידים ובהורים צעירים, אחרת מבורכת דווקא באנשים מבוגרים, לעומת כאלה שהן דתיות בצביונן. יש רשויות שאוכלוסייתן צפופה, באחרות האוכלוסייה מפוזרת במספר יישוביים - כל רשות מתמודדת עם אתגרים אחרים, ולפעמים דווקא החלטות מרכזיות אחידות לכלל המדינה, יוצרות קושי גדול יותר להתמודדות עם התפרצות התחלואה או חזרה לשגרת קורונה.

בעוד ההנהגה הלאומית מתקשה לקבל החלטות בזמן ובמהירות, הקרבה לתושבים, ההכרות עם ה"שטח", הבנת הצרכים המשתנים, היכולת לפעול במהירות ולהגיב כמעט בזמן אפס לאירועים, מאפשרים למנהיגות המקומית לגלות את עוצמתה וחוזקתה, דווקא בימים קשים אלו.

אם נוסיף לכל אלה את אובדן האמון בהנהגה המרכזית, נוכח הפרות חוזרות של ההנחיות, שהממשלה עצמה גיבשה, נגלה שראשי הרשויות הם שנשארו בשטח, בניסיון לפעול אל מול התושב, להסביר ולהפציר בחשיבות השמירה על ההנחיות, על אף הקושי לעיתים להבין את ההצדקה שבהן. איך מסבירים לתושבים שלמרות שמנהיגינו "מפשלים" בגדול, דווקא האזרחים הם אילו שצריכים להיות "המבוגר האחראי" ולהמשיך לשמור על הכללים?

רק לאחרונה ואיחור רב ביותר, צורף כמשקיף בלבד, נציג של הרשויות המקומיות לקבינט הקורונה, חיים ביבס, יו"ר השלטון המקומי וראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. עם זאת, לא הוענקו לו כל סמכויות או משקל בהחלטות המתקבלות בממשלה. כל יכולתו היא להשקיף על הדיונים. זה מעט מידי ומאוחר הרבה מאוד.

על מנת שיגובש מתווה יציאה מהסגר השני, ובכדי שלא נגיע לסגר שלישי, יש חובה לעבור למודל דיפרנציאלי בין הרשויות, על אף הקשיים הפוליטיים והמתחים שהוא יוצר. הממשלה תקבע קווים מנהחים, אבל תאפשר את מרחב הפעולה והגמישות לכל רשות לפעול בהתאם למצבה והענות התושבים להנחיות.

הדיונים, הוויכוחים הלאומיים והמאבקים הפוליטיים חייבים להמשיך - כך ראוי במדינה חפצת חיים ודמוקרטית. אבל הדרך הטובה ביותר כרגע לצלוח בשלום את משבר הקורונה היא לתת להנהגה המקומית את המושכות.

אנחנו אחראיים, מוכנים ויכולים למשימה. הגיעה העת שנקבל את הסמכויות והאחריות כדי להחזיר את המדינה והמשק למסלול הנכון. 

איתן פטיגרו הוא ראש מועצת שוהם וניר ברטל הוא ראש מעצת אורנית