אשפוז קטינים במוסדות פסיכיאטרים: לא מקדם אותם ולא משתלם לנו כחברה

יום בריאות הנפש 2020 עבר עלינו לאחרונה, ובתקופת הקורונה המושג הזה אומר בשביל רבים מאיתנו הרבה יותר מאשר בשנים האחרות. הצורך לשמור על ריחוק חברתי, הסגרים שהולידו חרדות אצל אנשים רבים שלולא זאת, היו ממשיכים בחייהם כרגיל וגם המשמעות של מצב מדאיג בלי לדעת מתי יגמר השפיע על כולנו בצורה כזו או אחרת.

בעקבות זאת ישנם כאלו ששקעו לתוך בור של דיכאון, מירמור, חוסר אונים ועוד. אנו רואים זאת בעלייה התלולה של מבקשי העזרה והפונים לגופים שפועלים בבריאות הנפש.

המצב הזה מובן, וכולי תקווה שהחודשים האלו יחלפו ואיתם גם ההשפעות הקשות של התקופה. אך דבר נוסף שעלה בתקופה הזו וזה כנראה לא יסתיים יחד עם המגפה זה הצורך בתקציבים שיופנו כלפי התחומים הללו.

אולם, מי שחוקר את המצב לעומק יגלה משאב ממנו אפשר לדלות תקציבים בדיוק למטרה הזו. כיום, המדינה מוציאה סכומים אדירים על אשפוז קטינים במוסד פסיכיאטרי ללא צורך כאשר ישנה אלטרנטיבה זולה יותר ואף מתאימה יותר ומאפשרת לקטינים הללו להשתקם כמו שהם צריכים.

בקרב הפסיכיאטרים אין עוררין על כך שהיעילות של התרופות גדולה יותר כאשר לצידן פועלות גם תוכנית שיקומית בתוך הקהילה. כמו שניתוח מורכב ברגל בדרך כלל איננו מספיק לבדו, אלא נדרש גם התערבות של פיזיותרפיה על מנת להעמיד את האדם בחזרה על הרגלים. כך גם בנושא בריאות הנפש. הווה אומר, הפתרון הוא לא רק תרופות שאמורות לייצב את המצב הנפשי. הפתרון צריך להיות פתרון הוליסטי המלמד את האדם כיצד להתמודד עם מצבו החדש יחד עם עזרה רפואית.

הסטיגמה תדבק בקטין לתמיד

בצורה מוזרה, המדינה בוחרת לא פעם לאשפז קטין במוסד פסיכיאטרי למשך חודשים רבים שלעיתים גם מובילים לשנים של אשפוז. כאשר המוסד הפסיכיאטרי אמור להיות אמון על אבחון הקטין, מציאת התרופה ההולמת שמשפרת את מצבו ושחרורו לאחר מכן לתוך מערכת שתדע להתמודד עם המצב.

במקום זאת, הקטין נשאר מאושפז וכך מצבו מונצח. העלות החודשית לאשפוז שכזה עומד על 28,000 שקלים למדינה. מעבר לעלויות הגבוהות, העניין הזועק יותר הוא שכך הקטין נמצא רחוק מבני משפחתו ומבני גילו האחרים. לאחר חודשים של אשפוז וריחוק, הוא איננו יכול חזור כאחד מן המניין לתוך החברה. הוא יהיה תמיד "אאוטסיידר" והסטיגמה תדבק בו מאז ולתמיד.

בעוד שטיפול כזה בקטין איננו יעיל והעלות שלו גבוהה, האלטרנטיבה היא פשוטה מאוד. הקמת מרכזים המשלבים את הקטינים הללו בתוך הקהילה, משקמים אותם ומלווים את בני המשפחה שלהם לאורך כל התהליך.

הטיפול הזה שלדעת כל הפסיכיאטרים והעוסקים במקצוע בריאות הנפש יעיל באחוזים גבוהים יותר מאשר אשפוז, איננו נפוץ בישראל. בארץ, ישנו רק מרכז אחד כזה, מרכז צ'רנה בירושלים.

בצורה הזו הקטינים מגיעים אל המרכז בשעות אחר הצהריים לאחר בית הספר, מקבלים כלים טיפוליים ואף כלים שעוזרים להם להשתלב בחזרה לתוך החברה. מיותר לציין שכך גם הסטיגמה של "חולה נפש" איננה נדבקת בהם.

אלו קטינים שלולא המרכז היו מאושפזים במשך זמן רב במוסדות פסיכיאטריים. רבים מהם, אף חוו אשפוז ממושך בעברם. והעלות של הטיפול? קצת יותר משישית של העלות של האשפוז.

אז מדוע מדינת ישראל משקיעה את התקציבים במוסדות שמנציחים את הבעיה ולא מפנה אותם להקמת מרכזים שפותרים אותה? התשובה היא כמו הדרך שעוברים מתמודדי הנפש- כמו שלא מספיק לאבחן את המחלה ולתת את התרופות, לא מספיק רק לאבחן את המצב כנדרש, אלא צריך לעשות גם מעשה שיוביל לשינוי.

הכותבת היא מנכ"לית עמותת מניפה המפעילה את מרכז צ'רנה