אם לא תפריעו לרשויות המקומיות, הן יתמודדו עם הקורונה

לכישלון הממשלה בהתמודדות עם הקורונה - וזה אכן כישלון קולוסאלי שעוד יילמד בבתי ספר לניהול - יש גורמים רבים ומגוונים, רובם כבר דוברו לעייפה. אולם יש גורם אחד שהפוליטיקאים, אנשי המקצוע וגם בתקשורת מתעלמים ממנו והוא אחד משורשי הבעיה: ההתעקשות על ניהול ריכוזי של המשבר . בין אם זה ראש הממשלה, מנכ"ל משרד הבריאות, או כל "מנהל על" אחר, גישת מנהל העל קרסה ועלתה לנו במאות מתים ונזק כלכלי בל ישוער שעוד נכדינו יאלצו לשלם.

הגישה הישראלית עד היום היא של פס ייצור. גישה שמקורה במפעלי פורד מהמחצית הראשונה של המאה הקודמת: הדרך היחידה להיות יעיל זה לייצר המון מאותו דבר ולהיות בשליטה על הכול, עד הפרט האחרון. ונחשו מה? זה לא ממש עובד כשמנסים להתמודד עם מגפה במאה ה-21. לפי המדיניות כיום, בה הפתרון היחיד של הממשלה הוא להכניס את כל המדינה לסגר, בעל מסעדה באזור נקי מקורונה נפגע כמו מקבילו בלב ההתפרצות. זו פגיעה בלתי מידתית בכולנו וחמור מכך - זה לא יביא לעצירת ההתפרצות.

לבזר את ניהול המגפה

הפתרון שאנחנו זקוקים לו לא יגיע מפסי הייצור של המאה שעברה, אלא מלוגיקה של ארגוני רשת (ארגוני הכלכלה המשתפת של ימינו). קחו לדוגמה בתי מלון. רשת כמו הילטון מציעה לנו מספר מוגבל של חדרים שיחסית דומים אחד לשני - יעילות באחידות. מנגד, חברת ההלנה הגדולה בעולם Airbnb מציעה אינסוף אפשרויות לינה מגוונות ביותר. בהתאם, קצב הגידול של Airbnb גדול באלפי מונים מכל רשת מלונות סטנדרטית.

ארגון מבוזר אפקטיבי יותר מארגון ריכוזי, מכיוון שהוא מעודד עצמאות של כל יחידה בהתאם לכללים ברורים ועם אכיפה חזקה וברורה. כל אחד יכול לפתוח חנות באיביי, אבל אם הוא ימכור מותגים מזויפים החנות תיסגר. בישראל מתקיימים, על פניו, תנאים אידאליים ליישום מודל רשתי לניהול המגפה. אנחנו מדינה יחסית קטנה, בעלת הון אנושי איכותי, שיש לה שער כניסה אחד ורשויות מקומיות רבות שנהנות מאמון הציבור שחי בהן. מה שנדרש הוא שרשויות אלה יקחו אחריות ויפעלו להקמת מערכי התמודדות מקומיים, עצמאיים שמשתפים פעולה ביניהם. ולשמחתנו זה בדיוק מה שמתחיל להתרחש. שתי דוגמאות בולטות הם עיריית ירוחם ברשות טל אוחנה שעברה מעיר אדומה לירוקה בפחות מחודש. באופן דומה העיר כפר קאסם הפכה מאדומה לירוקה. ראש העירייה, עאדל בדיר פעל בהתאם לתוכנית שפיתח בשיתוף פרויקטור הקורונה, פרופ' רוני גמזו. ועתה ראשי ערים רבים הולכים בעקבות יוזמות מוצלחות אלה ובונים יכולות מקומיות- רחובות, ראשון לציון, תל אביב, הרצליה, בית שאן, ועוד.

מודל מקומי וארצי - בו זמנית

מודל התמודדות אפקטיבי עם המגפה צריך להיות מקומי וארצי בו זמנית. מצד אחד כל רשות צריכה להפעיל מערך עצמאי לקטיעת שרשראות הדבקה וחזרת החיים לשגרה מתפקדת. מערך שמנוהל על ידי מרכז שליטה מקומי. מצד שני כדאי שכל מרכז שליטה מקומי יהיה מחובר לכל שאר המרכזים המקומיים לטובת שיתוף פעולה בידע, אנשים, משאבים ועוד. מרכז שליטה ארצי במקרה זה תפקידו לתת הנחיות עקרוניות למרכזים המקומיים ולקדם שיתופי פעולה בין מרכזי השליטה האזוריים. כלומר, התפקיד של משרדי הממשלה במערכת זו, הוא מצד אחד לתת מקסימום יכולות עצמאיות לרשויות המקומיות ויותר חשוב מכך לא להפריע להם לפעול.

כל רשות יכולה להקים מרכז ניהול, שיורכב מהגורמים הרלוונטיים לה. למשל נציגי השלטון הרשות, אנשי מקצוע מקומיים (למשל אנשי רפואה מקומיים), רשויות האכיפה, הצבא וכן מגוון בעלי עניין הרלוונטיים לאותה רשות: נציגי המגזר העסקי, מערכת החינוך, אנשי דת ואפילו תלמידי תיכון. רצוי שכל רשות תקים לעצמה את הנציגות שרלוונטית לה. שיתוף מגוון בעלי עניין יאפשר להבין השלכות של החלטות מבעוד מועד, לייצר שקיפות ולבנות אמון עם תושבי המקום.

איך נדע שאנחנו פועלים נכון, שאנחנו בדרך לצאת מהמשבר? פה נדרשת חשיבה שלא מסתכלת רק על נתוני תחלואת הקורונה. פה נדרשת מערכת למידה עם יכולת מדידה והערכה שעוסקת כל הזמן בתחקור ושיפור עצמי (אוטופי במחוזותינו אבל יותר מאפשרי). כל רשות צריכה למדוד ולהימדד על פי היכולת שלה לשמר שיגרה עד כמה שניתן אל מול הקורונה ולא רק להוריד תחלואה. צורת חשיבה זו בנויה על השתתפות הציבור ושיתוף משאבים ויכולות כדי ליצור חוסן כלכלי-חברתי מקומי ולאומי. כלומר דרושים מגוון מדדים, כמו תחלואה כללית, חופש תנועה, פעילות כלכלית, פעילות חינוכית, פעילות ספורטיבית ועוד. נשמע הגיוני, ובכל זאת עדיין לא עושים זאת.

תוכנית "הרמזור" של פרופ' רוני גמזו, נשענה על עקרונות נכונים אבל נתקלה בכשל המובנה בתוכה. התוכנית ביקשה ליצור ניהול דיפרנציאלי שכדי להצליח דורש ביזור הסמכות והאחריות, או במילים אחרות, ויתור של הממשלה על ניהול ריכוזי. זה, מסתבר, נוגד את כל העקרונות בספרי ההפעלה של הפוליטיקאים שלנו ובוודאי של ראש הממשלה. על כן, המתווה נקבר קבורת חמור, יחד עם הכלכלה, החוסן החברתי ואמון הציבור בממשלה. כולי תקווה שעתה כפי שזה נראה ראשי הערים ייקחו את המושכות לידיים ויתחילו לפעול עצמאית ובשיתוף פעולה ביניהם ושהממשלה תתמוך ולא תפריע. 

הכותב הוא מומחה לכלכלה משתפת ומטבעות באקדמית תל אביב-יפו