סגירת מוסדות החינוך לגיל הרך בסגר גבה מהילדים מחיר נפשי קשה

במהלך הסגר השני נשמעו קולות רבים שקראו להחזרת ילדי הגנים למסגרות החינוכיות. במרביתם מודגש הקושי מנקודת מבטם של ההורים, המתקשים לשמור על שגרת עבודה תוך כדי שהם מטפלים בילדיהם הצעירים, או מנקודת המבט הכלכלית של המשק כולו. טיעונים אלו חשובים ביותר, אך כאן ננסה לייצג גם את נקודת מבטם של ילדי הגיל הרך עצמם, ולתאר את המחיר שגובה הסגר מבריאותם הנפשית.

באופן מפתיע, שיקול זה נלקח פחות בחשבון, ובשיחות פרטיות רבות הועלתה בפני התהייה האם בכלל ישנו מחיר כזה: "הילדים הצעירים אינם מבינים את הסכנה", "הם נמצאים בביתם, עם הוריהם, מדוע שתתעורר מצוקה?"

ואכן, ילדי הגיל הרך, ובייחוד אלו שטרם רכשו שפה, מתקשים מאד בהבנת סכנה ערטילאית כל כך כמו נגיף, או מגפה. אך כדי להבין את השפעת המצב על ילדי הגיל הרך, יש להבין כיצד ילדים צעירים מעריכים סכנה ועל איזה מידע הם מתבססים. מחקרים על תינוקות ופעוטות מצביעים על כך שילדים בגיל זה מבססים את הערכת הסכנה באופן עמוק ובסיסי על התגובות הרגשיות של הוריהם ועל שינויים שמתרחשים בשגרה המוכרת להם. כאשר הפעוט חש שההורה אינו רגוע ושהשגרה אינה קבועה ומוכרת, תחושת היציבות והביטחון שלו מוטלות בספק. באופן טבעי, במצב כזה, פעוטות יהיו דרוכים יותר, יגיבו ברגישות יתר ויגבירו את היצמדותם להורה ואת התלות בו.

בחודש מרץ האחרון, במהלך הסגר הראשון של משבר הקורונה, בחנתי את תגובות הדחק של 350 ילדים בגילאי 2-7 שנים, במחקר שערכתי ביחד עם ד"ר ליאת ליבוביץ' מטעם המחלקה לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. מצאנו כי 25% מההורים דיווחו על תגובות חדשות של עצבנות ורגזנות אצל ילדיהם, וכ-20% דיווחו על חרדות פרידה אצל ילדיהם, שלא היו טרם הסגר.

כמו כן, מצאנו כי ככל שהנסיבות היו מלחיצות יותר (כמו במצב בו ההורים נאלצים לעבוד במקביל לטיפול בילד ובבית), וככל שההורה התקשה יותר בוויסות רגשותיו, כך הקשיים של הילד היו בולטים יותר. גם במחקרים מארצות אחרות נמצאו שיעורים דומים של תגובות דחק ומצוקה בקרב ילדים צעירים. המשמעות היא שפלח משמעותי מאוכלוסיית הגיל הרך חווה את תקופת הסגר והריחוק מהמסגרות כמעוררת מצוקה.

זאת ועוד, נייר עמדה שפרסמה הסתדרות הפסיכולוגים במהלך הגל הראשון קבע כי מתווה הלמידה מרחוק אינו מתאים לבשלות הקוגניטיבית והרגשית של ילדי הגיל הרך, הזקוקים ללמידה פעילה, המתקיימת תוך כדי קשר אישי עם מבוגר. בנוסף, העצמאות המוגברת הנדרשת מהילדים הצעירים, בעת שהוריהם טרודים ועסוקים, עלולה להוות סכנה עבורם ולחשוף אותם לתאונות במרחב הביתי, או לחשיפת יתר לתכנים שאינם תואמי גיל במרחבים הווירטואליים השונים. הסתדרות הפסיכולוגים מדגישה אף היא כי הריחוק החברתי והעדר שגרה מובנית ומוכרת מהווים מקור למצוקה עבור ילדי הגיל הרך, וכך גם החשיפה המוגברת ללחץ של הוריהם.

חשוב במיוחד לציין כי ישנן משפחות בהן עוד טרם משבר הקורונה חוו ההורים והילדים לחצים רבים, כלכליים או נפשיים. במקרים אלו, המסגרת היציבה שסיפקו הגנים היוותה הגנה ומרחב בטוח לצמיחה עבור אותם ילדים. השארת גני הילדים סגורים עלולה להחריף פערים בין ילדים שהוריהם פנויים, או בעלי אמצעים לשלם על עזרה של מבוגר נוסף בבית, לבין ילדים המגיעים משכבות מצוקה, מבתים בהם הורה איבד את עבודתו, חלה, או מתקשה לעמוד בשילוב בין עבודה והשגחה על ילדיו. כאשר מדובר בשלב התפתחותי כה רגיש, נתונים אלו חייבים להילקח בחשבון בדיונים על פתיחת מסגרות החינוך לילדי הגנים. 

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מומחית-מדריכה. מרצה בתוכנית המוסמך לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין