האם השקעה במניות לטווח הרחוק מספקת "פוליסת ביטוח" מפני הפסדים?

שורה עצומה של מחקרים בעולם מצביעים על כך שמניות הן ההשקעה המנצחת לאורך זמן, וככל שפרק הזמן ארוך יותר, הקביעה הזו נכונה יותר. אציג כאן כמה מאותם מחקרים.

במחקר שנערך על ההסתברויות לרווח או להפסד בהשקעה במניות בארה"ב לטווח של שנה, ושמתפרס על פני תקופה ארוכה מאוד, מ-1971 ועד לספטמבר 2020, נבדקה השקעה כזו יום אחרי יום. למשל, 1 בפברואר 1971 עד 1 בפברואר 1972, 2 בפברואר 1971 עד 2 בפברואר 1972, וכן הלאה.

התוצאות שהתקבלו: ב-22% מהמדידות התשואה השנתית הייתה חיובית בשיעור של עד 10%, וב-23% נוספים התשואה החיובית הייתה בין 10% ל-20%. עוד כ-14% ייצגו רווח שבין 20% ל-30%, ומכאן זה יורד לכ-6% עם תשואה שבין 30% עד 40%, ובכ-2.4% מהמדידות התשואה השנתית הייתה גבוהה מ-40%.

 התפלגות-תשואות-לתקופה-של-5-שנים-1

עוד 1.4% מהמדידות היו בטווח של תשואה חיובית של יותר מ-50%. בסך הכל, ההתפלגות היא כזו שבכ-69% מהמקרים (מדידות) התשואה הייתה חיובית בשיעור כלשהו, ואילו בכ-31% מהמקרים התשואה הייתה שלילית בשיעור כלשהו (ראו תרשים).

מניות גוברות בתשואות על אג"ח

הסטטיסטיקה הגדולה מצביעה על כך ששוקי המניות משיגים לאורך זמן תשואות חיוביות, ואלה גבוהות יותר מהתשואות שניתן להשיג בשוק איגרות החוב הממשלתיות. היא גם מראה שככל שמשך ההשקעה ארוך יותר, ההסתברות לתשואה גבוהה של המניות מול התשואה של האג"ח עולה והולכת, ובתקופה של 20 שנה ההסתברות מגיעה לכמעט 100%.

סטטיסטיקה דומה, שלא במרווחים של יום, אלא במרווחים של שנה קלנדרית, מראה כי מתוך 79 השנים שבין 1926 ל-2004, ב-56 שנים - כלומר ב-70% מהשנים שנבדקו - שוק המניות האמריקאי השיג תשואה חיובית.

עד היום, כולל 2019, הסטטיסטיקה היא שב-67 שנים מתוך 94 שנים, התשואה בשוק המניות האמריקאי הייתה חיובית. אותה בדיקה (מקור הנתונים: Ibboston) הראתה כי כאשר בוחנים את ההשקעה במונחים של 5 שנים "מתגלגלות" - כלומר, מזיזים את נקודת המוצא של ההשקעה כל פעם בשנה אחת, ובודקים את התשואה 5 שנים קדימה, הרי שמתוך 75 תקופות כאלה, ב-65 תקופות של 5 שנים הושגה תשואה חיובית - דהיינו, ב-87% מהמקרים. כשמאריכים את תקופת המדידה להשקעה "מתגלגלת" של 10 שנים, שיעור ההצלחה - כלומר, השגת תשואה חיובית - מגיע כבר ל-97%; וכשמדובר ב-15 שנים, שיעור ההצלחה מגיע לכמעט 100%.

בחינה קלנדרית נוספת שנעשתה, ונפרסת על פני תקופה ארוכה יותר של 148 שנים בורסאיות בארה"ב, מראה כי ב-108 שנים התשואה של שוק המניות האמריקאי הייתה חיובית, לעומת 40 שנים שבהן התשואה הייתה שלילית - כלומר, יחס של פי 2.7 לשנים עם תשואה חיובית מול שנים עם תשואה שלילית.

ב-20 השנים הראשונות של המאה הנוכחית, 2019-2000, היו 7 שנים של תשואה שלילית בשוק המניות האמריקאי: 2000, 2001, 2002, 2008, 2011 (תשואה שלילית זניחה), 2015 (זניחה) ו-2018. בכל שאר 13 השנים נרשמה תשואה חיובית. מאז 1929, התשואה השנתית הממוצעת עומדת על כ-7.5%, ועם מביאים בחשבון דיבידנדים, היא עומדת על כ-10%.

עם זאת, צריך להוסיף הסתייגות לכל הסטטיסטיקות המופלאות האלה. השגתה של תשואה חיובית כשלעצמה היא, כמובן, יעד של כל משקיע - אבל לא יעד מספק. התשואה יכולה להיות חיובית גבוהה, אבל גם תשואה חיובית נמוכה - כזו, למשל, שאינה מתמודדת עם האינפלציה באותו פרק זמן.

כלומר, ייתכן מצב של תשואה נומינלית חיובית, אבל ריאלית שלילית. זאת ועוד, ייתכן כי התשואה היא חיובית ואפילו גבוהה, אבל היא נמוכה מזו שניתן היה להשיג באמצעות השקעה אלטרנטיבית באיגרות חוב ממשלתיות באותו פרק זמן.

הפער בין הטווח הקצר לארוך

אם כך, מדוע אחרי כל הסטטיסטיקות המשכנעות האלה (חרף ההסתייגויות), השקעה במניות נתפסת לרוב כהשקעה מסוכנת הרבה יותר מאשר השקעה באיגרות חוב ממשלתיות?

ההסבר לכך נעוץ בפער שבין השקעה לטווח קצר לבין השקעה לטווח ארוך. רוב מכריע של המשקיעים אינו מסתכל על השקעה במניות כעל השקעה לטווח ארוך, גם משום שאופקי ההשקעה שלו, נוכח הצרכים שלו, קצרים יותר, וגם מכיוון שהוא לא עומד מנטלית בתנודתיות של שוק המניות.

הנטייה לתזמן את השוק היא נטייה אנושית מאוד, שנובעת לעתים מביטחון יתר, ולעתים להפך - מחוסר ביטחון. משפיעים עליה מאוד גם הפחד מהפסד מצד אחד, וגם תאוות הבצע והרצון להתעשרות מהירה, מצד שני. אבל, מה לעשות, הסטטיסטיקה הבורסאית הפשוטה מראה כי שוקי המניות עולים לאורך זמן, כך שמי שמתמיד בהשקעה בהם רואה פרי בהחלטותיו ובהתמדתו.

סיפורם של צ'פלין וברלין

והנה סיפור קטן ונחמד בעניינינו, שבו מככבים השחקן והבמאי צ'רלי צ'פלין והפזמונאי ומלחין אירווינג ברלין. ערב המפולת הכלכלית הגדולה של 1929, שני החברים הידועים האלה סעדו בצוותא. בשנתיים וחצי שקדמו לאותו יום, שוק המניות האמריקאי נסק ביותר מ-100%. ברלין היה אופטימי מאוד לגבי ההמשך, ואילו צ'פלין, שכבר מימש את רווחיו בבורסה, ניסה לשכנע אותו למכור ולממש את רווחיו.

ברלין התעקש שלא לממש את תיק ההשקעות שלו, שעמד על 5 מיליון דולר. מה שקרה אחר כך בשוק המניות - ידוע. תיק ההשקעות של ברלין צנח ב-72%, ל-1.4 מיליון דולר. הוא לא מכר, ובראשית 1937 ערך התיק שלו חזר ל-5 מיליון דולר. ב-1945, לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוא היה שווה כבר 8 מיליון דולר; ו-10 שנים אחר כך, הוא נסק ל-37 מיליון דולר.

ברלין נפטר בשנת 1989 בגיל 101. עם פטירתו, שווי תיק ההשקעות שלו עמד (קשה להאמין) על 1.1 מיליארד דולר.

אז מי צדק? צ'פלין או ברלין? אפשר לומר: כן, אבל ברלין יכול היה למכור את התיק שלו בשיא של 1929 ולקנות אחר כך בירידות החדות. או שכן, או שלא. והרי, אנחנו יודעים שרוב מכריע של משקיעים לא בדיוק חוזרים לשוק ויודעים לתזמן אותו בנקודות השיא והשפל.

אם כך, האם יהיה זה נכון לקבוע שהשקעה במניות לטווח ארוך דיו היא תמיד רווחית בפני עצמה, או שהיא תמיד יותר רווחית מאשר השקעה באג"ח ממשלתיות? לא בהכרח. מתברר שאם ההשקעה במניות נעשתה כשמחירי המניות היו גבוהים מאוד, על גבול הבועתיים, זה לא היה נכון - וזה גם לא יהיה נכון.

שתי הדוגמאות הבולטות ביותר: השקעה במדד המניות היפני (ניקיי) בסוף 1989, כשהוא עמד על קרוב ל-40 אלף נקודות, הייתה השקעה גרועה ביותר ל-30 השנים הקרובות, כשכיום המדד עומד על מעט יותר מ-23 אלף נקודות. זו הייתה השקעה עוד יותר גרועה בהשוואה להשקעה באג"ח הארוכות של ממשלת יפן, שהניבה אז תשואה של כ-5% בשנה במשך כמה שנים, עד שהתאפסה בניסיון לעודד את הפעילות הכלכלית במדינה.

הדוגמה השנייה היא זו של מדד הנאסד"ק, שבמרץ 2000 הגיע לשיא אחרי עלייה מטורפת שקדמה לכך, ואז התפוצצה בועת הדוט-קום. יותר מ-15 שנים לקח למדד הנאסד"ק לחזור לרמתו משנת 2000, וגם כיום, כשהוא נמצא גבוה בהרבה משיאו, ברור שהשקעה טובה בעת ההיא - זו לא הייתה, ושהשקעה פשוטה באג"ח של ממשלת ארה"ב, שיותר מהכפילה את עצמה מאז, הייתה טובה יותר.

והיכן נמצא שוק המניות שלנו בתל אביב בפרספקטיבה של ביצועים? על כך בטור הבא והאחרון בסדרת טורים אלה. 

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק