הכישלון של ממשלות הימין כלפי ציבור בוחריהם

אדל ביטון ז"ל נפצעה במרץ 2013 באורח קשה, לאחר שאמה התנגשה במשאית בכביש חוצה שומרון כתוצאה מיידוי אבנים לעבר הרכב בו נסעו. היא נפטרה לאחר שנתיים. בת 4 במותה. הזעזוע היה רגעי כמו ההבטחות למיגור התופעה. ממשלות ישראל החליטו שעלות הטיפול במיידי האבנים גבוהה מהתועלת. קרוב ל-1,500 מקרי יידוי אבנים אירעו בשנת 2019 בשטחי יהודה ושומרון. מעל 1,000 עד עתה בשנת 2020. מהו מחיר הדמים הנדרש על מנת לפעול להפסקת התופעה המובילה להשלכות הרסניות על אוכלוסייה בת חצי מיליון איש? מיותר לשאול מה הייתה התגובה הציבורית והמדינית אם ידויי האבנים הללו היו מתרחשים בנתיבי איילון או בכביש החוף.

הכשל הבלתי נתפס בהתמודדות עם התופעה מחפיר, בפרט לאור העובדה שלאורך השנים האחרונות ממשלות ימין נמצאות בשלטון. בכל מה שקשור לטיפול במיידי אבנים הן נחלו כשלון חרוץ. המשך אי קבלת החלטה למיגור התופעה עלול להביא חלילה למצב בו תושבי יו"ש לא יוכלו יותר, והם יגנו על עצמם בעצמם. וכבר ראינו איך המשטרה מאבדת עשתונות כאשר מישהו מעז לירות בפורעים שמיידים ברכבו אבנים וכמעט מביאים למותו. מכאן לכאוס אמיתי בין פורעי החוק לשומרי החוק ולאוכפי החוק הדרך קצרה.

הנוסעים שנוהגים בכבישי האזור משולים לברווזים במטווח. בכל רגע נתון יכול גוש סלע לנחות על שמשת מכוניתם, ואז הכל תלוי בתושיית הנהג. האם יצליח להמשיך ולאחוז בהגה, או יתנגש ברכב שלפניו ויתהפך לתהום. להתגורר באזורים אלו משמעו להיות בקו החזית ולעמוד במודע בסכנה יומיומית. זוהי בחירה אישית של התושבים והם נכונים לה, אך ברמה הלאומית זהו מצב בלתי נסלח, כשהמדינה מפקירה ביודעין את אזרחיה לגורלם.

למרות שמדובר בניסיון רצח לכל דבר, רק ב-10% מכלל המקרים נפתחו חקירות, ורק 1% ממיידי האבנים נעצרו והועמדו לדין. גם אז מערכת המשפט מעליבה את אזרחיה ונוהגת ברחמים, משום שקטינים מעורבים באירוע.

לפני חמש שנים, החמיר המחוקק הישראלי את הענישה המינימלית על זריקת אבנים, והעמידה על שלוש שנות מאסר. הוא אף הטיל קנס על הוריהם של מיידי האבנים בגין אחריות לילדיהם, בנסיבות שבית המשפט ימצא לנכון. אך מה הטעם בחוק שאין על מי להחילו? התיקים שכבר נפתחים נגנזים במרבית המקרים בעילת "עבריין לא נודע", וזאת משום שכוחות הביטחון, בחסותה של הממשלה, בוחרים במודע שלא לפעול נחרצות ללכוד את המפגעים.

הנרפות והאדישות המדינית והמשפטית לטרור האבנים מקרינה לכלל מערכת הביטחון. לא היה מפליא לצפות לפני כמה שבועות בסרטון בו חיילים מבולבלים בחברון לא מגיבים למטח אבנים מטווח אפס. בדבר אחד צדקו החיילים בתגובתם לאחר האירוע, כששאלו: "גם אם נעצור זורק אבנים, האם הוא ילך לכלא?".

כוחות הביטחון כבר עמדו במשימות מאתגרות יותר מאשר מיגור תופעת טרור האבנים. אך על מנת שיצליחו עליהם לקבל גיבוי מדיני ומשפטי, ולהגדיר כי זריקת אבן הינה טרור לכל דבר שמטרתה לפגוע כדי להרוג. התגובה ליידוי האבנים חייבת להיות בהתאם - לכידת הפורעים בכל מחיר והענשתם במלוא החומרה, בדיוק כפי שקבוע בחוק. דבר מכך אינו נעשה.

יידוי האבנים נתפס בקרב חוגים מסוימים כמעשה קונדס, 'שחרור לחץ וקיטור', כ'התקוממות עממית', אלו דימויים מנותקים. זהו טרור לשם רצח. בהיעדר תגובה נחושה אין פלא שהתופעה רק מתעצמת. מדיניות הממשלה אינה מכבדת את חיי אזרחי המדינה באזור. רובם גם בקרב מצביעיה. 

הכותבת היא נשיאת ארגון שורת הדין הפועל בזירה המשפטית להגנה על מדינת ישראל