בניגוד לאינטואיציה: לרגשות שליליים תפקיד חשוב בהרחבת האושר שלנו

יום אחד כשביתי הקטנה ואני שיחקנו על השטיח בסלון מצאתי את עצמי נודדת במחשבות "אמא את עצובה?" היא שאלה. "לא לא" מיהרתי לענות בחיוך "הכל בסדר" אבל היא לא התרצתה. "אמא, חייכת ככה (הדגימה), בלי שיניים". והמשיכה: "זה חיוך של עצובים?" ואכן, תפסה אותי על חם. הייתי מהורהרת ומודאגת. הכול לא היה בסדר.

במראה קלאסי של הסנדלר הולך יחף, נפלתי לאוטומט האנושי של לטאטא, להדחיק ולטשטש רגשות כואבים. נתתי לרגשות שליליים להבהיל אותי.

עם זאת, רגשות על כל גווניהם מרחיבים את האנושיות שלנו. יותר מזה, מחקרים רבים בפסיכולוגיה ממחישים כי באופן פרדוקסלי רגשות שליליים תורמים לאושר שלנו. יש לכך הרבה סיבות אך המרכזית שבהן היא העובדה שהציר הרגשי שלנו הוא אחד. כאשר אנו מגבילים אותו מקצה אחד ולא מאפשרים לעצמנו לכאוב כשכואב, לכעוס שמכעיס, להתאכזב כשנכשלים או לדאוג כשמדאיג, אנחנו סודקים ומצמצמים את היכולת שלנו לשמוח מכל הלב כאשר משהו שמח קורה לנו.

במהלך התקופה הנוכחית בה מגפה עולמית הגיחה לחיינו, נאלצים רובינו להתמודד עם מנעד רחב של רגשות שלילים. לרבים מאתנו יש שופט פנימי מפותח אותו סיגלנו לעצמינו שמגיב באופן אוטומטי לנוכח רגשות אלה. השופט נותן ציונים ומפעיל עלינו מכבש לחצים נוסף. "מה יעזור לי לכאוב? לא מגיע לי לכאוב" או "אני סתם מפונק, המצב של אנשים אחרים סביבי הרבה יותר גרוע, איך אני מעז לקטר?"

מחקרים בנושא דיכוי רגשי מראים שכאשר דוחפים רגשות הצידה או מתעלמים מהם, הם מתחזקים.

נסו במקום השופט, לקבל, להבין ולאפשר לכם להרגיש באופן חופשי ולא שיפוטי. נסו לקבל את הרגשות שעולים ברכות ובחום. רגש מטבעו הוא דבר זמני וחולף וקבלה אותנטית שלו מאפשרת לו לעיתים לפנות את מקומו. חשבו על הילדים שלכם, כאשר הם מתפרצים, כועסים, בוכים, מתוסכלים. נסו ללכת נגד האוטומט האנושי שמטיף להם על מה שיש, שמחנך אותם. אוטומט מבוהל ששופט אותם, וסודק ביחסים לאורך זמן. במקום, חבקו, תבינו, תזדהו, והם בתורם יישאו על גלי האהבה שלכם למחוז הרגשי הבא. פרופ' איימי אדמונסון מאוניברסיטת הרווארד הדגימה במחקריה כי גורם מרכזי אשר מייחד צוותים מצליחים וחזקים הוא ביטחון פסיכולוגי, שזו היכולת של חברי הצוות להודות בטעויות, לדבר על הקשיים, לשאול שאלות לכאורה טיפשיות, ובעיקר להפגין פגיעות ללא שיפוטיות. מחקרים מדגימים זאת בצוותי אחיות בבתי חולים, ובמחקר על האיכות המייחדת את הצוותים הכי טובים בגוגל.

לכן, בתקווה אם העובדים שלכם, או הילדים שלכם, נותנים לכם הצצה לעולמם הפנימי, ראו זאת כהזדמנות נדירה לחיזוק הרגשי של היחסים, ולחיזוק המערכת החיסונית הפסיכולוגית שלכם ושלהם. מותר לכולנו לחשוף ולהיות במגע עם מה שנלקח לנו, גם אם עלינו להכיר תודה שיש לנו עבודה, או שאנחנו בריאים, או שיש לנו אח בבית שמשחק איתנו. פרופ' אדמונסון מדגימה במחקריה כי מנהלים אשר מעיזים לשתף בקשיים, מקבלים צוותים עם חדווה, תושייה ואף ביצועים גבוהים יותר.

נזכרתי בכל אלה ועניתי לביתי הקטנה "את צודקת. אמא קצת עצובה היום בגלל משהו שקרה לי בעבודה. אבל אני גם שמחה מאוד לשחק איתך". היא חיבקה אותי בנינוחות נעימה, והמשחק שלנו הפך למלא חדווה.

למדתי שיעור מהבת שלי, למדתי שלהודות בפניה שאני עצובה עושה אותי אנושית ואמיתית. אני מאמינה שזה יהפוך את הקשר שלנו לקרוב וחזק יותר ויעודד אותה לא לפחד מרגשות שלילים אלא להודות בהם ולתת להם מקום, בעיקר בפני עצמה, ובתקווה גם בפניי. 

הכותבת היא פסיכולוגית ארגונית, מרצה לתואר ראשון ושני בבינתחומי הרצליה, מנהלת את התחום הארגוני במרכז מיטיב לחקר ויישום הפסיכולוגיה החיובית, מנחה קבוצות ומייעצת למנהלים וארגונים