לחזור לסולידריות: בלי שיקום המגזר הציבורי לא נצא ממשבר הקורונה

בסגר הראשון, כאשר התעורר צורך דחוף לרכוש ציוד מגן וציוד לטיפול בקורונה, לא השתמשה הממשלה בגופי הרכישה הקבועים שלה, אלא הפקידה את המשימה בידי כמה יזמים פרטיים, יוצאי מערכת הביטחון. לאחר מכן התברר שרכשו ציוד שבחלקו הגדול לא התאים. כמו כן רכשה המדינה, בהנחיית ראש הממשלה בנימין נתניהו, 2 מיליון כדורים של תרופה שהומלצה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, הידרוכסילורוקויין. מחקרים גרסו כבר אז כי התרופה לא מתאימה לקורונה, ואכן טראמפ עצמו לא קבל אותה כשחלה.

סערת ההפרטות לא תמה. מונה פרויקטור שבא מחוץ לממשלה, פרופ' רוני גמזו. רופא דגול, אך ללא יכולת להפעיל את המגזר הציבורי על חלקיו השונים. כך גם הוקמו מעבדות פרטיות לבדיקות קורונה. לאחרונה יצא מכרז לבדיקות קורונה בנתב"ג, וזכתה בדרך פלא חברה שהבטיחה בדיקות זולות פי 4 מכל מעבדה אחרת, אף שאין לה כל ניסיון רפואי.

בתקופת הקורונה חשובים שירותי הדואר יותר מתמיד, כי רבים סגורים בבתיהם. אך רשות הדואר קורסת, ושר התקשורת אינו מתערב, כי לדעתו הדרך היחידה לשפר את שירותי הדואר היא להפריט את הרשות. כל עוד אינו יכול לעשות זאת, לא יעשה דבר.

אלו אינם מקרים. הם עדות לאידיאולוגיה קיצונית שיצאה משליטה. רוב הכישלונות בטיפול בקורונה מקורם בדיבוק ההפרטה, שבוודאי לא מתאים למציאות של מגפה ומיתון כבד.

אך זו אינה רק ההפרטה, אלא חוסר הרגישות לשוויון של כל מובילי המדיניות. המגפה והמיתון גורמים להגדלת הפערים, וההנהגה לא רק עיוורת לכך, אלא שהעיוורון מפריע לה להתמודד עם המשבר. גמזו הגה את תוכנית הרמזור, שרק מפעילה סגר על ערים אדומות, אך לא מסייעת להן בבעיות הנוספות שלהן. ואלו הם היישובים העניים ביותר שנעשים אדומים בשל הצפיפות, בשל העובדים החיוניים, בשל אי היכולת לעבוד מן הבית ובשל השימוש בתחבורה ציבורית. לא פלא שהתוכנית עוררה התנגדות כה רבה במגזרים רבים, עד שהוטל סגר מלא.

אילו דאגו בממשלה לשוויון, היו מפעילים רמזור חברתי-כלכלי, שיסייע ליישובים האדומים בתקציבים, בחינוך, תעסוקה, רווחה, ואף תרבות. אילו פעלו כך בממשלה היינו חוסכים אולי סגר שני, מיותר ומזיק.

אך הכישלונות בטיפול בקורונה ובמיתון לא החלו היום. שורשיהם נעוצים במדיניות ארוכת ימים של צמצומים תקציביים שלא מתאימים לצרכי החברה, ובהפרטה מתמשכת של שירותים ציבוריים רבים. מדיניות זו החלישה את המגזר הציבורי עד מאד. והנה כאשר אנו זקוקים למגזר זה, להתמודד עם המגיפה ועם המיתון, הוא אינו מסוגל לתפקד וההנהגה לא מסוגלת להפעיל אותו.

כך נשחקה מערכת הבריאות על פני שנים, ועתה צריך לשטח את העקומה נמוך מדי, מה שגורם ליותר סגרים. כך הוזנחו הרשויות שאמורות לטפל במצבי חירום, שלא טיפלו במשבר. כך נשחקה מערכת החינוך ועתה, משעליה להתמודד עם הוראה מורכבת וקשה בתנאי מגיפה, היא אינה עומדת בכך. כך הוזנחה התחבורה הציבורית ולא יכלה להתאים עצמה למגיפה. כך הוזנחה רשות הדואר ועוד.

למדיניות האנטי-שוויונית של הממשלה, ושל הממשלות הקודמות, שקידשה הפרטה ושחקה את תקציבי השירותים הציבוריים במקום להתאים אותם לצרכים המשתנים, היה נזק נוסף והוא שחיקת הסולידריות. כאשר השירותים הציבוריים מצטמצמים, בעיקר בחינוך ובבריאות, אנו חשים נבגדים. כאשר מהללים את השוק הפרטי וההצלחה בו, מגבירים את אווירת התחרות, בה כל אחד דואג לעצמו בלבד. אך מול מגיפה ומול מיתון כבד אנו זקוקים לסולידריות. בלי סולידריות לא עוטים מסיכה, כדי להגן על אחרים. בלי סולידריות לא תומכים כלכלית בנפגעים. בלי סולידריות לא נצא מהמשבר. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, מחבר הספר "כלכלת ישראל" ומכותבי תוכנית החילוץ מהמשבר של תנועת 'עומדים ביחד'