האם בית המשפט יכול להצהיר על שתי אמהות ביולוגיות לילד?

משפחה חד-מינית, שבה שתי אמהות, הפכה להיות מראה שכיח בעשור האחרון. בדרך כלל אחת מבנות הזוג מביאה ילד לעולם מתרומת זרע, ובת זוגה עותרת לבית המשפט, שיכריז עליה כאם נוספת עבור הילד. ההחלטה השיפוטית, המכונה "צו הורות פסיקתי", יוצרת יחסי הורות, עבור האם שאין לה קשר ביולוגי לילד, בדומה לאימוץ. בשונה מאימוץ, מדובר בדרך כלל בהליך מקוצר ומהיר, שאינו דורש תסקיר סעד ופרוצדורות מסובכות.

השבוע דן בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה בעתירה שונה, במסגרתה בת הזוג שלא ילדה את הילד, בקשה מבית המשפט להצהיר עליה כאם ביולוגית נוספת, במקום צו ההורות הפסיקתי. הסיבה לכך היא שלבת הזוג אכן יש קשר ביולוגי לילד שנולד, שכן היא תורמת הביצית, שהופרתה והושתלה, ברחמה של בת הזוג היולדת.

התהיה הראשונה והמתבקשת היא מדוע זה בכלל נחוץ. האם יש כלל משמעות לקביעת בית המשפט בדבר הורות פסיקתית או הצהרה על הורות ביולוגית, שהרי במבחן התוצאה המעשית, בשני המקרים, האם שהפכה להיות הורה, מקבלת את אותן זכויות וחובות כלפי הילד. נראה כי ההשלכה העיקרית היא המועד שבו מוכר ההורה. אם בית המשפט יחליט שהאם היא הורה מכח הזיקה הגנטית שלה לילד, אזי היא מוכרת כהורה שלו מיום לידתו, ולא מיום מתן פסק הדין, כפי שחלק מהשופטים פוסקים במסגרת צווי הורות פסיקתיים. מעבר להיבט המעשי, קיימת כמובן זכות יסוד של האם ושל הילד, כאזרחים במדינה דמוקרטית, לקבל הכרה בזהותם הנכונה, שהיא הקשר הביולוגי בינהם.

השאלה מי היא בכלל האם "האמיתית", האישה שתרמה את הביצית ואת הד.נ.א שלה לילד, או האישה שנשאה את ההריון וילדה אותו, תלויה בהקשר המשפטי. על פי חוק תרומת ביציות, תורמת הביצית מנותקת מהקשר עם הילד, ולכן האם שהרתה וילדה אותו נחשבת כאימו הביולוגית, וזוכה להכרה כאימו ללא צורך בצו שיפוטי או אימוץ. על פי חוק הפונדקאות, המצב הוא הפוך. האם היולדת מנותקת מהקשר עם הילד, ומי שזוכה להכרה כאם, היא האם שתרמה את הביצית, ולאחר הלידה קיבלה את הילד לידיה על מנת לגדלו.

במקרה חדש זה, על פי הסכם ביניהן, ומתוך כוונה ותכנון מראש, הקשר עם הילד לא נותק עבור אף אחת מבנות הזוג - לא זאת שתרמה את הביצית, ולא זאת שנשאה את ההריון, והן מגדלות אותו ביחד כשתי אמהות. לאור זאת ביקשו שתי בנות הזוג לקבל הכרה כאמהות ביולוגיות, ללא צורך בצו הורות.

נסיון ליצור מסלול הורות חדש?

המדינה התנגדה לתביעה, בטענה שמדובר בניסיון ליצור מסלול הורות חדש, שאיננו מוכר בדין הישראלי, ולכן דורש חקיקה, ולא יצירתיות משפטית. באופן מעשי טענה המדינה שזהו מתכון ליצירת בעיות חדשות, כמו למשל במקרה שבו תורם הזרע אינו אנונימי, ואז המשמעות היא שלילד שיוולד, יהיו שלשה הורים ביולוגיים מוכרים, דבר שאינו אפשרי.

במקרים דומים קודמים, שבהם הופרתה אישה מביצית בת זוגה, התהליך בוצע בישראל, ולכן בנות הזוג נדרשו לחתום על הסכמה מראש להיות כפופות לחוק תרומת ביציות, ולתבוע צו הורות פסיקתי לאחר הלידה, כאילו אין קשר ביולוגי בין הילד לאם התורמת. במקרה זה בנות הזוג בצעו את כל ההליך בקפריסין, ולכן הן אינן כפופות לדין הישראלי, והן למעשה הציבו כך את המדינה בפני עובדה מוגמרת. לפיכך בית המשפט מצא לנכון לתת גושפנקא רשמית למצב הקיים בפועל, קיבל את התביעה באופן תקדימי, וקבע כי גם בת הזוג היא הורה של הילד מכח זיקתה הביולוגית אליו.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה