אלוהים מרחם על ילדי הגן, אז למה אנחנו לא? המגפה השקטה בילדים

קורונה היא מגפה מסוכנת. באופן אבסורדי, מה שגורם לה להיות כל כך מסוכנת הוא שלמרבית האנשים היא איננה מסוכנת. באופן זה, המחלה יכולה להתפשט במהירות ובהסתר. בפרט, בילדים בגילאי 0-12, מרבית מיקרי ההדבקה בישראל אינם מדווחים כלל, ומאלו המדווחים - רק 15% ילוו בתסמינים ברורים כדוגמת חום. כך עולה שבגילאי הגן והיסודי, עם או בלי קפסולות, כיתה שלמה עלולה להידבק בדממת אלחוט. וזהו בדיוק האתגר בפתיחת גנים ובתי ספר יסודיים .

מסיבה זו ממש, הגיע הזמן להחליף דיסקט. הספרות המקצועית מלמדת באופן חד משמעי, שבילדים שפעת וסיבוכיה מסוכנים לאין שיעור מקורונה וסיבוכיה. לכן, אין זה פלא שבישראל ישנם מעל 300,000 מאומתים, ולמיטב הערכתינו מעל מיליון נדבקים, 2,400 מתים- עם תמותה אפסית בילדים.

ילדי הכיתות הנמוכות אינם מהווים מקור הדבקה עיקרי למגפה. חרף זאת, ילדים יכולים להדביק. אין בכך ספק. אך נשאלת השאלה את מי הילדים הנדבקים מדביקים? עלינו להודות באמת המרה. הבחירה לסגור את בתי הספר לא נועדה להגן עליהם, הרי כאמור- אלוהים כבר מרחם על ילדי הגן. הבחירה לסגור את בתי הספר, אפילו לא נועדה להגן על משפחותיהם הצעירות. אלא, להקטין את הסיכוי שהילדים הנדבקים ידביקו את הוריהם, ואלו את הסבא והסבתא, שכן ייתכן שהאחרונים משתייכים לקבוצות הסיכון. בזכות צעדי הריחוק ועטיית המסכה, הצלחנו להפחית את מקדם ההדבקה אל מתחת 1.2. המשמעות היא שבממוצע, אדם שנדבק ידביק פחות מ-1.2 איש, ולא 3 לפני צעדי הריחוק או 11 כמו בחצבת. לכן, הסבירות של ילד להידבק ולהדביק מישהו שידביק מבוגר בקבוצת סיכון היא נמוכה. והסיפור מסתבך- בראייה ארוכת טווח, מודלים אפידמיולוגיים מלמדים שסגירת בתי ספר אף מגדילה הדבקה באוכלוסיות סיכון, ולכן מגדילה תמותה .

מועד אספקת החיסון הולך ומתרחק, ויעילותו היא בגדר חידה. סקר דעת קהל בשמונה מדינות באירופה מלמד שכ-20-40% חוששים ולא צפויים להתחסן כשהחיסון יגיע. כלומר, אנשים חוששים לא רק ממחלה חדשה, אלא גם מחיסון חדש. בנוסף, מגוון מחקרים מנבאים שקורונה תהפוך למחלה אנדמית - כזו שהדבקות חוזרות בה יתאפשרו. אולם, בדומה לרוב המכריע של המחלות המדבקות, תחלואה חוזרת תהיה פחות שכיחה וחלשה יותר, בזכות זיכרון חיסוני של המחלימים. כך שהעתיד אינו שחור, אבל אין פתרונות קסם.

יותר ויותר הורים לילדים צעירים מבינים את המציאות המורכבת, את הסיכונים הנמוכים בהדבקה עבור ילדיהם, את תחושת האשם כתוצאה מבדיקה אחת שעלולה לשלוח 30 משפחות לגלות של 14 ימים, ולפגיעה כלכלית ונפשית משמעותית של הסובבים אותם - ובוחרים ברגליים, לא להיבדק.

בבחירה לשנות את שגרת החיים של הילדים מהקצה אל הקצה יש בעיות אתיות רבות, ועדויות להשלכות הרסניות לבריאות הגוף והנפש שלהם. בנוסף, אין בכוחה להקטין באופן משמעותי את התחלואה באוכלוסיות סיכון, ואולי להפך. הידבקות אינה גזירת גורל. ריחוק שני מטרים מפחית את סיכוני ההידבקות ב-96%. ילדים יכולים וצריכים לבקר את סבא וסבתא תוך הקפדה על סביבה בטוחה. לכן, הדיונים סביב פתיחת בתי הספר בגילאים הנמוכים צריך להיות נסוב גם, ואולי בעיקר, סביב טובתם האישית. טובתם וטובתנו היא לחיות לצד הקורונה, ולא בצילה. 

הכותב הוא ראש המעבדה לחקר התפשטות מגפות, הפקולטה להנדסה, אוניברסיטת תל אביב