זכות הצעקה: ההפגנות הן קריטיות לקיומה של הדמוקרטיה המהותית

מאה שנה אחרי שברנר התעקש להפריע לדיונים הראשונים של ההסתדרות, "הדגלים השחורים" מזכירים לנו שלא רק שהפגנות הקוראות להנהגה פוליטית להתפטר אינן מנוגדות לדמוקרטיה - אלא שהיא זקוקה להן כאוויר לנשימה.

בחנוכה הקרוב ימלאו מאה שנים בדיוק לוויכוח הסוער שפרץ בוועידת הייסוד של ההסתדרות, שבמהלכו התרגז הסופר, ההוגה והמנהיג יוסף חיים ברנר על אחד הדוברים ושאל אותו במפגיע - "אבל מה יש לך לומר לעצם הדבר?!" בתגובה העיר לו יושב ראש הישיבה - "חבר ברנר, אינך ציר, אין לך רשות הדיבור" תשובתו השנונה של ברנר, שנחרטה בזיכרון הקולקטיבי של התרבות העברית, הייתה - "רשות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי".

ההבחנה התמציתית של ברנר בין התקנות הפורמליות, החיוניות כמובן להסדרתה של התנהלות דמוקרטית, לבין חופש הביטוי שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ברובד עמוק יותר, רלוונטית מתמיד בימים אלו ממש.

כשעשרות אלפי ישראלים שהופקרו לגורלם אל מול משבר כלכלי ובריאותי מהחמורים שידעה המדינה יצאו לרחובות בקריאה לנתניהו להתפטר, הם הואשמו על ידי פוליטיקאים ודוברי ימין שמהלך כזה אינו דמוקרטי. ראש ממשלה מכהן, כך הסבירו מגיני שלטון העם בעיני עצמם, אפשר להחליף רק בקלפי.

אלא שהתפיסה הטכנוקרטית המקדשת את השיטה על פני המהות, מחמיצה את העיקר. ההכרה בכך שדמוקרטיה ייצוגית עדיפה על דמוקרטיה ישירה, מאחר שהאחרונה קשה ליישום בחברת המונים מודרנית, אין משמעה שמעורבות האזרחים בפוליטיקה מתמצה בהשתתפות בבחירות אחת לארבע שנים. מחאה רחבת היקף הקוראת להנהגה פוליטית להתפטר היא כלי דמוקרטי חיוני, המאפשר לציבור לתת ביטוי להיותו הריבון ולבקר את נציגיו בזמן אמת, ולא להסתפק בשלשול פתק לקלפי פעמיים בעשור.

השימוש בכלי זה נעשה, כמובן, בד בבד עם קבלת מרותם של המוסדות הנבחרים, ולפיכך אין בינו לבין אנרכיה והתקוממות נגד הסדר הדמוקרטי דבר וחצי דבר. למעשה, ההפך הוא הנכון. חופש ההפגנה אינו רק זכות פרט חשובה, אלא גם ואולי בעיקר אחד מיסודות שלטון העם. הוא מגן על הדמוקרטיה מפני סכנת ההתאבנות והניוון לכדי טקסיות חלולה, והופך את שותפות האזרחים בניהול המרחב הציבורי למלאה וממשית יותר. וכשהמחאה מבטאת אובדן אמון ציבורי נרחב בהנהגה, על פי רוב כתוצאה מכישלונה להתמודד עם משבר בקנה מידה לאומי, היא עשויה גם להביא לירידתה מהבמה הפוליטית.

בדמוקרטיות מערביות, הפגנות הובילו לעתים לחילופי הנהגה אפילו יותר מאשר בחירות, כגון: גולדה מאיר (ואיתה רוב צמרת ההנהגה של "המערך"), מנחם בגין, לינדון ג'ונסון ושארל דה-גול - כולם מנהיגים שהתפטרו בעקבות מחאה ציבורית נרחבת (שבשלושת המקרים הראשונים פרצה לנוכח כישלונם במניעת מלחמה רבת הרוגים).

הגבלות הסגר האחרון חוללו שינוי משמעותי בצורת המחאה, פיצלו אותה להמוני מוקדים קטנים והעמיקו את אופייה הקהילתי. הצלחת המפגינים להצמיח עשרות גרעיני מחאה מקומיים מעידה, יותר מכול, על חשיבותה של התארגנות מסוג זה לקיומה של תרבות אזרחית חיה וממשית, כתנאי הכרחי לדמוקרטיה. את רשות ההצבעה נקבל בבחירות הבאות. עד אז, שמורה לכולנו זכות הצעקה. 

הכותב הוא מנהל התוכן של קרן ברל כצנלסון