החולשה של מדינות "חגורת החלודה" הפכה לצרה צרורה עבור טראמפ

1.

כאשר ברק אובמה עזב את הבית הלבן, בתחילת 2017, הוא יכול היה להתגאות בשמונה שנים של צמיחה. אחרי המשבר הפיננסי של 2008, ארה"ב נכנסה לתקופה ארוכה של התאוששות, ואפילו פריחה. האבטלה ירדה, המשק צמח, וגם השכר החציוני בארה"ב רשם עלייה בתקופת כהונתו. לכאורה, אלה היו תנאי פתיחה מצוינים עבור הילארי קלינטון, שיכולה הייתה להציע לבוחרים עוד מאותו דבר: שגשוג כלכלי.

אבל בדיעבד, בחלקים של הכלכלה האמריקאית היו סימני אזהרה. נכון, הכלכלה כולה צמחה, רבעון אחרי רבעון. אבל היו חלקים ממנה שלא השתתפו בחגיגה. למעשה, במהלך 2015, כלומר בשנה שקדמה לבחירות, המגזר התעשייתי בארה"ב נכנס למיתון. לפי נתוני הפדרל ריזרב, בסוף 2015 הייצור התעשייתי הכולל היה נמוך ב-1.8% לעומת סוף 2014. אם לתרגם את המספרים האלה למילים, המשמעות היא שעובדי התעשייה לא בהכרח חשו חלק מהשגשוג הכללי בפתח שנת הבחירות של 2016. 

 הייצור התעשייתי נבלם עוד לפני הקורונה

המשך הסיפור ידוע: בנובמבר באותה שנה, דונלד טראמפ טרף את הקלפים וזכה בניצחון מפתיע בבחירות. הוא עשה זאת, בין היתר, תוך שהוא כובש את מעוזי "חגורת החלודה" - מדינות עם בסיס תעשייתי חזק כמו כמו ויסקונסין, פנסילבניה, אוהיו, ומישיגן - בחלק מהמקרים בהפרשים של עשרות אלפי קולות בלבד. המסר של "להחזיר את אמריקה לגדולה", להחזיר לארה"ב את משרות הייצור שנדדו מעבר לים ולהילחם בסין ש"גונבת את מקומות העבודה" - מצא כנראה במדינות האלה אוזן קשבת.

2.

ארבע שנים מאוחר יותר, והמצב נראה דומה באופן מפתיע - אבל לרעתו של טראמפ. לפני שהמגפה היכתה, טראמפ יכול היה להתגאות בשלוש שנות צמיחה רצופה ובשיעור אבטלה שירד לשפל של חמישים שנה. אבל כמו ב-2015, גם ב-2019 המגזר התעשייתי העיב על התמונה. אחרי שנתיים של שגשוג שנרשמו במהלך מחצית הקדנציה הראשונה של טראמפ בבית הלבן, ב-2019 נרשם מיתון תעשייתי בארה"ב. בסוף 2019, לפי נתוני הפד, הייצור התעשייתי היה נמוך ב-1% בהשוואה לסוף 2018. 

כך שכאשר בעצרות שלו בקמפיין הנוכחי טראמפ מכריז על "נס ייצור" שקרה במהלך כהונתו - אין לכך בהכרח הד במציאות בשטח במדינות חגורת החלודה. כך למשל, לפי נתוני אתר "פוליטיקו", בפברואר השנה, כלומר לפני המגפה, מישיגן איבדה כעשרת אלפים משרות ייצור בחישוב שנתי, ואילו אוהיו איבדה כאלפיים משרות. בשבועות האחרונים שוב עולה לכותרות מפעל הענק של פוקסקון, שאמור היה לקום בוויסקונסין ולהעסיק 13 אלף עובדי ייצור, מיזם שנחגג על ידי טראמפ - אבל בפועל העסיק רק 300 עובדים בסוף 2019. המפעל בוויסקונסין היה לפיל לבן, וסמל להבטחה שלא התממשה. 

וכל זה, כאמור, לפני הקורונה. המגפה גררה את הכלכלה האמריקאית, כולל המגזר התעשייתי, לצלילה חופשית בין פברואר לאפריל, ולמרות שהייצור התעשייתי התאושש בחודשים שלאחר מכן, הוא עדיין רחוק מלחזור לרמות שלו מלפני המגפה (הוא עדיין נמוך ב-7.1%). בספטמבר שוב נרשמה ירידה. 

3.

לנתונים כלכליים לוקח זמן להתעדכן, וגם המשמעות של המיתון התעשייתי ב-2015 כנראה לא הובנה בזמן אמת. בספטמבר 2018, כמעט שנתיים אחרי הבחירות הקודמות, הסביר מאט אובראיין פרשן "הוושינגטון פוסט" בזמנו, שהמצב הכלכלי לא היה מזהיר עבור עובדי הצווארון הכחול בתחילת 2016. ממש במקביל אליו, הכתיר פרשן "הניו יורק טיימס" ניל אירווין את ההאטה שנרשמה בחלקים מכלכלת ארה"ב ב-2016 (ושהמיתון התעשייתי תרם להם), בתור "האירוע הכלכלי הכי חשוב ושהכי לא שמו לב אליו בעשור החולף". 

ואילו הכלכלן ברד סטסר, מהאנליסטים המבריקים של הכלכלה האמריקאית, לשעבר בכיר במשרד האוצר האמריקאי והיום חוקר במועצה לקשרי חוץ, קבע בשנה שעברה שהמיתון התעשייתי של 2015-2016 עדיין לא מקבל את המשקל הראוי לו. בסיפור שאותו מגולל סטסר, אפשר לזהות שרשרת אירועים שמתחילה ב-2014 וכוללת בין היתר הבדלי גישה בין הפד לבנקים המרכזיים באירופה ויפן, שמביאה להתחזקות הדולר, והופכת את הייצור האמריקאי לפחות תחרותי. במקביל, משחקים תפקיד גם גורמים נוספים, כמו הירידה במחירי הנפט.

ומה הפעם? בביקור שערך במפעל באוהיו לפני שבועיים, קבע ג'ו ביידן ש"ייצור הוא עמוד השדרה של אמריקה, אבל היינו במיתון תעשייתי בגלל דונלד טראמפ עוד לפני שהווירוס היכה". ובאמת, אם יש גורם אחד שאליו שבים הפרשנים והאנליסטים, זוהי מלחמת הסחר עם סין, אחד המהלכים המרכזיים שהוביל טראמפ בבית הלבן, שרשמה החרפה במהלך 2019.

"האירוניה הבלתי נמנעת היא שמלחמות הסחר של טראמפ עזרו ליצור תרחיש דומה לזה שעזר לו להיבחר ב-2016", כתב פרשן בלומברג שון דונן, בשנה שעברה. אבל לצד מלחמות הסחר, צריך להזכיר גם גורמים נוספים, כמו העלאות הריבית של הפד בשנה שקודם לכן, הירידה במחירי הנפט, וגם הצרות הספציפיות של ענקית המטוסים בואינג.

4.

מה המשמעות של החולשה במגזר התעשייתי? זו כבר שאלה שקשה לענות עליה. ארבע שנים אחרי ניצחונו של טראמפ והפרשנים ומדעני המדינה עדיין מתווכחים על הסיבות לניצחונו בבחירות הקודמות. האם זו הכלכלה והפגיעה של הטכנולוגיה והגלובליזציה בעובדי הצווארון הכחול? האם זו הטינה לאליטות בחופי ארה"ב ולממסד בוושינגטון? או האם זו הנכונות של טראמפ לשחק בבוטות על המתחים הבין גזעיים בארה"ב, והרטוריקה הלאומנית שלו? האם בכלל צריך לבחור סיבה אחת מבין כל אלה?  

על אותו משקל, אפשר לטעון שטראמפ אולי לא בהכרח סיפק לפועלי הצווארון הכחול במערב התיכון את הסחורה בשנתיים האחרונות, אם מסתכלים על נתונים יבשים כמו סך כל מקומות העבודה או היקף הייצור. אבל טראמפ כן נתן להם הכרה. הוא כן עורך שם עצרות, הוא כן מדבר על חשיבות התעשייה, והוא כן מפגין קו לוחמני מול סין.

העניין הוא שביידן אינו הילארי קלינטון. מעבר לעובדה שיש לו קשרים רבי שנים עם איגודי העובדים, ביידן גם למד את הלקח של 2016, וגם הוא פונה ישירות אל פלח הבוחרים הזה, מדבר על החלק שלו בהצלת תעשיית הרכב ב-2008, ועל חשיבותם של מקומות עבודה טובים, ועל תוכניות ההשקעה שלו. 

וכמובן, צריך להוסיף לתמונה את מגפת הקורונה, ששוב מרימה ראש בארה"ב, ורושמת זינוק במדינות המערב התיכון, כולל בוויסקונסין, פנסילבניה ומישיגן. המגפה מביאה איתה חששות בריאות וחששות כלכליים ששלובים זה בזה, ומניתוח שפירסם "הפייננשל טיימס", עולה שבמדינות המתנדנדות שבהן נרשם זינוק גבוה יותר במקרים, יש גם שיעור תמיכה גבוה יותר בביידן.

בסופו של דבר, גם אם נהוג לשנן ש"זו הכלכלה, טמבל", בעקבות יועצו של ביל קלינטון, ג'יימס קארוויל, הרי שאין בהכרח גורם אחד מובהק שמכריע את הבחירות. ובכל זאת, החולשה במגזר התעשייתי היא עוד סיבה לדאגה עבור טראמפ.