העולם רץ קדימה, וישראל רוצה פתרון עתיק ולא רלוונטי להרי הפסולת

ישראל טובעת בפסולת. משנה לשנה, גדלה כמות הפסולת שאנחנו מייצרים, שבין כה נחשבת לגבוהה ביחס לעולם: 1.7 ק"ג פסולת לאדם ביום. לאן כל הפסולת הזו הולכת? היא לא הופכת לקומפוסט, לא עוברת ברובה מחזור, לא מחולצים ממנה חומרים. שנה רודפת שנה, השרים במשרד להגנת הסביבה מתחלפים בקצב, אך הפסולת לעולם נקברת: כ-80% מהאשפה שלנו נשלחת למטמנות ונותרת בקרקע.

■ טובעים בפסולת? במעלה אדומים מחכים למתקן לשריפת אשפה

ואז בא השר זאב אלקין (השר הקודם במשרד להגנת הסביבה) עם פתרון משלו: הקמת מתקנים לשריפת פסולת ברחבי ישראל. זה נשמע כמעט כמו פתרון קסם; אנחנו נצרוך ונצרוך, נייצר פסולת, והיא תישרף ותסיים את חייה בעולם. אלא שכלל לא בטוח שמדובר בפתרון שמתאים לישראל, ודאי בעידן שבו האיחוד האירופי ומדינות נוספות בעולם מתקדמות קדימה ומאמצות פתרונות חדישים, ודווקא משאירות את המשרפות מאחור. מרבית המומחים היום מדברים על ניצול פסולת, ולא על שריפתה. בין אם מדובר ביכולת לנצל פלסטיק כמה פעמים באמצעות מחזור על פני יצירת פלסטיק בתולי חדש בניצול בזבזני של משאבי טבע, או בשימוש בפסולת הרטובה שלנו לשם יצירת דשן משובח לגידולים חקלאיים: בעולם מפסיקים לוותר על הפסולת בקלות ומתחילים להתייחס אליה כאל מעגל סגור.

בנתיים, משרפות מסביב לעולם נסגרות

בעולם אכן קיימות משרפות פסולת מזה שנים רבות. חלקן, אגב, נסגרות כעת בשל אי ודאות כלכלית, מאחר שהמשרפות אינן מתועדפות על ידי הממשלות ומסובסדות פחות. בדטרויט נסגרה משרפה גדולה לאחר שבמשך שנים תושבי האזור וארגוני סביבה התלוננו על ריחות וטענו כי ייתכן שיש למשרפות השלכות בריאותיות. בארה"ב יש לא מעט מקרים שבהם הקהילות המקומיות מתנגדות למפעלים לאחר תלונות על ריחות וזיהום, ומובילות לסגירתם. כך קרה במינסוטה, במרילנד ובקליפורניה. באוסטרליה נעצרה לאחרונה תוכנית לבנות מתקן ענק לשריפת פסולת, והמדיניות הנוכחית מדברת על שרשרת פסולת: ניסיון לצמצם במקור כמה שיותר, למצות לשימוש חוזר מה שאפשר, לאחר מכן למחזר אם יש צורך, ורק לבסוף, אם לא נותרה ברירה - לשרוף.

בשבדיה שרפה המדינה רק 22% מהפסולת ב-2001, אך בשל העלייה במודעות ושכלול תשתיות המחזור לצד הפרדה של הפסולת במקור, נשרף רק 1% מהפסולת, וכעת השוודים נאלצים לייבא פסולת (בתהליך מזהם כשלעצמו) כדי לשרוף אותה ולהותיר את המשרפות המשמשות גם לחימום, פעילות. כשטכנולוגיית מחזור וניהול פסולת משתפרת, כפי שכאמור קורה לאורך השנים האחרונות, המשרפות הופכות כמעט מיותרות.

הבשורה של אלקין נתקלה בהתנגדות של ראשי ערים, שלא שותפו בתהליך ואינם מעוניינים במשרפות בשטחם, ובארגוני סביבה. כעת, קיים חשש שהמשרפות - שבגודלן גם יהיו גדולות יותר מאלו הנמצאות באירופה יהפכו להיות זללניות פסולת שנידרש, פשוטו כמשמעו - להאכיל. כך, לא תחולץ אשפה בעלת ערך, והמטרה תהיה להאכיל את המתקנים ברחבי הארץ בכ-1,500 טון פסולת ליום. ובזמן שבישראל מייצרת האוכלוסייה 3.5 מיליון טון פסולת בשנה והקצב עולה ב-2% משנה לשנה, בעוד שבמדינות אירופה ישנה מגמת ירידה בייצור הפסולת במקור, קיים החשש שהמשרפות לא ישאירו כל תמריץ לצמצום הפסולת, אלא להפך.

התושבים בעולם שמתנגדים למשרפות, טוענים כי מלבד ריחות, יכולות להיות להן השלכות בריאותיות.

גם את ההשלכות הסביבתיות של שריפת פסולת יש להביא בחשבון. מלבד השימוש בדלקים מאובנים במסגרת הפעלת המתקנים ותהליך השריפה עצמו, מי שכיהנה כמדענית הראשית של המשרד להגנת הסביבה, ד"ר סיניה נתניהו, ביצעה בעבר בדיקה לפי מחירי הקמת המשרפות בישראל, ותהתה האם המחיר הנמוך לעומת אירופה יבוא על חשבון ההגנות הסביבתיות, ויוביל לזיהום אוויר מוגבר. ביהודה ושומרון, אגב כך, לא חלים החוקים להגנת הסביבה והנושא הופך רגיש אף יותר.

אלא שמומחים העוסקים בפסולת לא מתייחסים רק לשרשרת הערך של הפסולת או להשלכות הסביבתיות והבריאותיות, אלא שהם גם תוהים מהו בסיס הידע האמפירי שהוביל להחלטה להקים משרפות פסולת. בעוד שסקר פסולת מקיף לא נעשה בישראל מזה שנים, איננו יודעים ממה מורכבת האשפה שלנו, ובכך לא יכולים להתאים את הפתרונות באופן אולטימטיבי. אמנם, בשנת 2014 התקבלה החלטה במשרד להגנת הסביבה להקים מרכז לחקר פסולות, חומרים, מחזור והשבה, שלאחר עבודת עומק יציג פתרונות אולטימטיביים לאשפה הנערמת, אך בסופו של דבר בוטל תקציבו לאחר שנתיים, והוא לא קם מעולם.

בעיית הפסולת של ישראל היא קריטית ובוערת, לאחר הזנחה של שנים רבות. אך לא נדרשים לה 'פתרונות קסם' ישנים, בזמן שהעולם מתקדם לחזית אחרת. ייתכן כי הפתרון לפסולת הוא מקומי, נקודתי, כך שבירושלים יהיה נכון להקים מתקן לשריפת פסולת - אך במטרופולין גוש דן יידרש סט פתרונות אחר. החלטה גורפת ללא ביסוס מדעי להקמת מתקנים ברחבי ישראל עשויה להיות בכייה לדורות.