הקברניטים זנחו את הערים החרדיות – הגיע הזמן לשיח אמיתי ומכבד

נגיף הקורונה שיבש סדרי עולם. כל מאפייני החיים שהיו עבורנו מוכרים ומובנים מאליהם, הפכו בתוך פרק זמן קצר מאוד לדברים שאפשר רק לחלום עליהם. ומעבר לנוחות האישית שהופרעה, אנחנו ברשויות המקומיות עדים לקריסה ממשית של משפחות רבות שאיבדו את מטה לחמן. עסקים סגרו את שעריהם, עובדים יצאו לחל"ת (שקיבלה הפעם משמעות חדשה וכואבת: "חופשה ללא תכלית"), ומעל הכל, מנקר החשש הבריאותי של כל אחד ואחת מאיתנו.

אך נראה שלצערנו, תופעת הלוואי החמורה ביותר של הקורונה, היא לאו דווקא התופעות הרפואיות, אלא יותר ההשפעה המעשית על מרקם החיים בישראל. דומה שכל השדים יצאו מהבקבוק, וקרע כואב ועמוק נפער לנגד עינינו בין הזרמים השונים בעם.

ידענו להתמודד עם קשיים לא מעטים. עברנו מלחמות, פיגועים ואסונות טבע. אבל עכשיו, בסיכומה של כחצי שנת קורונה, נראה שהיא הכריעה אותנו. שיח השנאה המפלג נשמע מכל הצדדים, וביטויים שבעבר לא שמענו - נישאים כעת בפי המיינסטרים.

החל מאפריל האחרון, אנחנו בעיריית אלעד מתמודדים עם אתגר לא פשוט. אלעד, עיר חרדית - דתית, היא עיר בדירוג סוציו אקונומי 2, למרות שאחוזים גבוהים ממנה עובדים למחייתם. (יותר מ-85% מהנשים ומעל 65% מהגברים בעיר עובדים, או עבדו עד תחילת הקורונה). הדבר נובע מכמה סיבות, ראשית המשפחות ברוכות הילדים. ושנית, העובדה שאלעד, שהוקמה יחד עם עוד שבע ערים לאורך גבול הקו הירוק (בתוך הקו הירוק, למרות טעות נפוצה שהשתרשה ולפיה אלעד נמצאת מחוץ לקו) - שבעת הכוכבים כפי שכינו את ערים אלה, נבנתה ללא כל התאמה למגזר החרדי והדתי, וללא אזור תעסוקה ומסחר ראוי, הותירה את תושבי אלעד נתונים לחסדי עבודות בשכר נמוך, וכ"אורחים" אצל מעסיקים בערים אחרות.

גם עכשיו, כשהרשויות השונות הבינו שיש צורך לשנות את המצב, אנחנו נתקלים באין-ספור התנגדויות של ארגוני ירוקים, ארגוני סביבה ותושבים מיישובים סמוכים. ניתן לומר ש"חסמו" את אלעד מכל הכיוונים ולא מאפשרים לה להתרחב. מצד אחד הכריזו על מעבר אקולוגי נדיב מאוד, מצד שני מתכננים להעביר קו מתח גבוה, ומהצדדים האחרים מתנגדים כי הבניה לדברי חלק מהגורמים תעמיס על מערך התחבורה, למרות שממוצע הרכבים בחברה החרדית הוא נמוך משמעותית מהציבור הכללי.

וכך, עיר צפופה מאוד, עם שטחים פתוחים מעטים, נותרה להתמודד עם קורונה מאיימת ללא כל הבנה לצרכיה הבסיסיים. מעבר לשם הרע שהוציאו לעיר, גם גרמו לעשרות תושבים לאבד את מקומות העבודה שלהם, על לא עוול בכפם.

זו לא רק תחושה של "מצורעים", אלו לא רק הודעות כתובות על גבול האכזריות שמורות לצוותי הוראה שלא להגיע לעבודה בערים השכנות "כי הם מדבקים", זהו חוסר הצדק המשווע בכך שלא מאפשרים לתושבים להתפרנס בתוך תחומי היישוב, ומצד שני לא חושבים על פתרון הולם עבור המועסקים. דרשנו לחוקק הגנה על עובדים מערים אדומות מפני פיטורים, אבל את הסגר הטילו ואת ההגנה לא קידמו.

אין לנו כל מטרה לבכות ולהתלונן, אבל יש לנו מטרה להשמיע את הזעקה האמיתית מהציבור. לאחרונה ביקר אצלנו פרופ' רוני גמזו. בשיחתי איתו אמרתי לו כי אולי היו ביטויים שהשמעתי בתקשורת שהיו חריפים מדי על התנהלות המדינה מולנו, אך הכעס, אמרתי, נותר גם אם אחזור בי מאותן מילים חריפות. הוא נותר משום שאנחנו יודעים שנעשה חוסר צדק משווע ביחס לתושבי העיר אלעד.

אז מה הפתרון? ובכן, גם בדור המילניום, אין תחליף לשיח אמיתי. בגובה העיניים. רק אם נדבר יחד, נבין אחד את רעהו ונצליח להתמודד עם כל אתגר. 

הכותב הוא ראש עיריית אלעד