25 באוקטובר 2020, עזה. במחאה על הסכם השלום המסתמן בין ישראל לסודאן מתארגנת הפגנה של הפלגים הפלסטינים. כעשרים איש מפגינים בכיכר העיר עם שלטים הקוראים לסודאן לחזור בה מהכוונה לנרמל את היחסים עם ישראל.
מיד בתום ההפגנה מתקיימת הפגנה נוספת, והפעם הדגלים האדומים לא משאירים מקום לטעות, זו היא הפגנת הג'יהאד האסלאמי בדרישה לשחרר את מאהר אל אכרס, אסיר פלסטיני השובת רעב בבית החולים הישראלי.
בינתיים, חושך יורד על העיר. אך בכיכר - דגלים ירוקים, חמאס, והקריאות עכשיו הן נגד הצרפתים ונגד העיתון "שרלי האבדו" אשר פרסם את הקריקטורה הלועגת לנביא מוחמד.
כל ההפגנות הללו התקיימו באותו יום, באותו מקום. הפגנה רודפת הפגנה, שלט רודף שלט, ופרסום רודף פרסום. במבט רגיל בתמונות נראה כי כל הפגנה עומדת בפני עצמה, פעם הפגנה של חמאס, פעם של הג'יהאד ופעם בכלל של ארגון-הגג של הפלגים הפלסטינים. אך במבט מעמיק יותר אפשר לראות שאומנם השלטים, הדגלים וזווית הצילום השתנו, אבל האנשים הם אותם אנשים.
למה הם עושים את זה? למה הפעילים הפלסטינים ועוברי אורח מחליפים את הדגל, את סרט הראש, עוברים מאדום לירוק ולצהוב?
התשובה - אית'באת ווג'וד - או בעברית הוכחת נוכחות.
בשנת 2000, באינתיפאדה השנייה, התרחש בשכם נס מתמשך. הימים היו ימי עימות מזויין, פיגועים, תקריות ירי ועלייה במספר ההרוגים, יהודים וגם ערבים. בכל יום התקיימו בעיר מספר הלוויות המוניות. כל הרוג שהשתייך לאחד הפלגים הפלסטינים זכה להלוויה מכובדת בהשתתפות עשרות אלפי משתתפים. כ-50 אלף משתתפים תומכי חמאס, בהלוויה בבוקר, כ-50 אלף משתתפים בהלוויה תומכי חיזבאללה בצהריים ומספר דומה בערב, מניפים את דגלי הפתח.
במערכת הביטחון הישראלית ניסו להבין איך הגיוני שבעיר בעלת אוכלוסייה של כ-55 אלף גברים, ישנם יותר מ-150 אלף תומכי פלגים שונים?
המסקנה של גורמי הביטחון הייתה "אית'באת ווג'וד", הוכחת הנוכחות.
למאבק הנוכחות גויסו אלפי המשתתפים שנקראו לקחת חלק בהלוויות תחת כובעים שונים מתוך מטרה להראות כוח, להראות נוכחות, להפחיד את האויב, אנחנו רבים. המסר מיועד לתקשורת הבינלאומית ולציבור הרחב הצופה ברחבי העולם.
תפקידה של התקשורת בתעמולה: מבחינת התקשורת מדובר ברווח טהור, היא מקבלת את התמונות שלה, וכך בשעה אחת יכלו לצאת שלושה סטים של תמונות שונות לגמרי, תחושה של "היינו בכל מקום". אך בפועל אותו אירוע, אותם אנשים, והתפאורה - שונה.
בחזרה לעזה.
אנחנו רגילים לתעד ולצלם את המתרחש בעזה, במשך השנים למדנו איך בעזה כולם יודעים לעבוד עם המצלמה. איך הפגנה אחת הופכת לשלוש הפגנות תוך דקות.
אך כל זה יכול להתקיים רק עם שיתוף-הפעולה של התקשורת. אומנם התקשורת מקבלת באותו מקום ואותה שעה שלושה סיפורים שונים, אך אם הכתב/צלם בשטח לא מסביר את הסיפור, לא מציין את העובדות - הוא פשוט חוטא לתפקידו.
אז כשאתם מנסים להבין את עזה, אל תתנו לתמונות לבלבל. תסתכלו לעומק, תנסו להבין לא רק מה מסתתר מאחורי התמונה, אלא גם מה מסתתר בתוך התמונה.
הכותב הוא מנכ"ל סוכנות הידיעות הישראלית TPS ומרצה לתקשורת באזורי סכסוך במרכז הבינתחומי בהרצליה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
