התקשורת האמריקאית הכתה על חטא אחרי בחירות 2016, אבל האם היא גם למדה לקח?

לאחר ניצחונו של דונלד טראמפ במרוץ לנשיאות ארה"ב ב-2016, ניצחון שהימם את חדרי החדשות בניו יורק ובוושינגטון, היה רגע של חשבון נפש. מאמרי דעה מהורהרים בסגנון "איפה טעינו" נכתבו בעיתונים הגדולים והחשובים בארה"ב. ראיונות עומק וכתבות מגזין תהו על הניתוק התקשורתי מהעם האמריקאי ומהמצביע הממוצע, וניכר היה שהתקשורת, לפחות בחלקה הגדול, מבינה שמשהו בצורת הכיסוי שלה את הפוליטיקה בארה"ב - קלוקל.

היטיב לתאר זאת דין באקט, מעורכיו הבכירים של 'הניו יורק טיימס', שכתב מיד לאחר הבחירות "אנחנו חייבים לעשות עבודה הרבה יותר טובה - להיות בדרכים ברחבי המדינה, ולדבר עם סוג האנשים שאנחנו לרוב לא מדברים איתם, בעיקר אם אנחנו במקרה מערכת חדשותית שמבוססת בניו יורק. אנחנו חייבים להזכיר לעצמנו שניו יורק היא לא העולם אמיתי".

דבריו של באקט לא היו ייחודיים לבכירי התקשורת בחודשים שלאחר ניצחון טראמפ, אך זה החזיק מעמד רק כמה חודשים. ככל שהזמן חלף, עוד ועוד חלקים בתקשורת החליטו לפתע שהם בעצם היו בסדר גמור. הם דיווחו את האמת, ייצגו את עמדות הציבור ואת רחשי העם - הבעיה הייתה אצל טראמפ עצמו.

התנהלות מגויסת

במהלך פסיכולוגי מרשים, שנראה כי עבד על הרבה מהציבור בארה"ב, הלכה והתגבשה תפיסה בקרב לא מעט עיתונאים שמה שקרה ב-2016 היה כל כולו מהלך רוסי מתוחכם להמליך את טראמפ בניגוד לעמדת הבוחר האמריקאי. מאותו הרגע נראטיב חדש הלך והתפשט: טראמפ הוא נשיא לא לגיטימי, מצביעיו הם בכלל שטופי מוח של הביון הרוסי, ולכן אין שום סיבה לחשבון נפש או לבחינת העמדות שהצלחת קמפיין טראמפ הצביעה עליהן. העובדה שהתובע המיוחד רוברט מולר קבע כי לא נמצאו ראיות לקנוניה בין קמפיין טראמפ לרוסים, לא שינתה לאותם אנשי תקשורת את הנראטיב.

כך התנהלו להן ארבע שנות כהונה, כשטראמפ מצדו נפל בכל בור אפשרי, צייץ ודיבר המון שטויות אימפולסיביות, שרק עודדו את התקשורת להמשיך במסע הצלב בחיפוש אחר הקשר הרוסי שמעולם לא נמצא.

השיא הגיע בבחירות הנוכחיות: רובם המוחלט של כלי התקשורת המובילים התנהלו בצורה כמעט מגויסת עבור מועמד פוליטי מסוים, או ליתר דיוק - התגייסו למלחמה נגד המועמד השני, באופן מובהק. בעוד כתבות נגד טראמפ זכו להדהוד בכלי תקשורת שונים, וכל בעיה בהתנהלות שלו זכתה להבלטה, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן, זכה ללא מעט חסד.

במהלך הקמפיין התגלה שביידן אינו מוכן לספר לאומה אם ימנה שופטים נוספים לבית המשפט העליון כדי לשנות את הרכבו הפוליטי, הוא דוגל בהעלאות מסים דרמטיות, בהחזרת רבות מהרגולציות שטראמפ חתך (בעיקר בתחום יחסי העבודה), לא מסוגל להחליט האם הוא בעד או נגד הפקת נפט בשיטת הסדיקה ההידראולית (Fracking), ולא מוכן לענות או להתייחס לשאלות אודות עסקיו של בנו עם חברות סיניות, והאם הוא עצמו הרוויח מעסקים אלה. אבל השאלות הקשות הללו לא זכו להבלטה ברוב המוחלט של כלי התקשורת.

ביידן גם לא נאלץ להתמודד עם שאלות חוזרות ונשנות על המהומות שהתרחשו, ומתרחשות, ברחבי ארה"ב בשם המאבק בגזענות - מהומות שהסבו נזק של מיליארדים לרכוש, וגרמו למותם ופציעתם של עשרות. בזמן שניסו לא פעם לקשור בין טראמפ לבין אנשי "העליונות הלבנה", עובדה שלא זכתה להבלטה היא שביידן מעולם לא גינה את 'אנטיפה', הארגון הרדיקלי שאחראי להרבה מהאלימות, ומעולם לא הסביר מי לדעתו מבצע את הנזקים והוונדליזם ברחוב.

 ביידן. השאלות הקשות לא זכו להבלטה / צילום: Kevin Lamarqu, רויטרס

גם דבריה של המועמדת הדמוקרטית לתפקיד סגנית הנשיא, קמלה האריס, שטענה במהלך עימות בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות, שביידן היה חבר של גזענים, ושאם היה מממש את מדיניותו היא לא הייתה הולכת לבית ספר מעורב - כמעט הושתקו. האריס נשאלה על כך בתוכנית קומדיה ואמרה ש"זה היה עימות", כאילו שלא באמת התכוונה לדברים, ובכך התמצה העניין. הסיבה ברורה: לתקשורת יש משימה חשובה ביותר - להעיף את האיש הכתום והרע מהבית הלבן, וכדי שזה יקרה כל האמצעים כשרים, ולאף אחד לא באמת משנה מי ייכנס במקומו.

הנחות על חשבון הבית

אין ספק בכלל שהרבה מהביקורת על טראמפ מוצדקת. האיש אינו פוליטיקאי, ולא פעם מתנהל כמו פיל בחנות חרסינה ודורך לכולם על האצבעות. הוא אינו יודע לשים לעצמו גבולות, וגם בתקופת הקורונה התבטאויותיו לא היו חכמות, בלשון המעטה. תפקידה של התקשורת בהחלט לבקר אותו על כך, אבל היא לא אמורה לעשות הנחות למועמד הנגדי, וההנחות האלה ניתנו באופן די גורף, על חשבון הבית.

החמור מכל הוא שבפעם הזו היחס החד-צדדי לא נעצר בתקשורת המיינסטרים. גם כשהאמריקאי הממוצע, ובטח זה הימני, ניסה לברוח לרשתות החברתיות, הוא גילה התנהלות מאוד מוטה. כך למשל, טוויטר, חסמו את החשבון של 'הניו יורק פוסט' למשך שבוע בגלל פרסום כתבה על עסקי בנו של ביידן. רק בימים האחרונים החשבון חזר לפעול, לאחר שמנכ"ל טוויטר הודה בסנאט שלא הייתה לחברה שלו כל הוכחה שמדובר בסיפור לא אמין, או שמקור הסיפור הוא בפריצה.

האמריקאי הממוצע רואה את כל זה, צופה באליטות שבזות לעולמו הערכי והתרבותי, משחקות עם המציאות כראות עיניהן, משתיקות עמדות שהן לא אוהבות ועושות הכול כדי לחזור לעמדות כוח, ומגיע למסקנה הבלתי נמנעת מבחינתו, שמדובר בקבוצה שמנסה להשיג את השלטון כדי לכפות את תפיסת עולמה ומדיניותה על כל אזרחי ארה"ב. וזה המצב המסוכן שבו נמצאת ארה"ב ערב בחירות 2020. 

הכותב הוא עורך מדור הדעות של "גלובס"