אמריקה והעולם עוצרים את נשימתם לקראת העתיד לבוא

זו הייתה אולי עונת הבחירות המדהימה ביותר שנראתה אי פעם באיזשהו מקום, מכוח הצירוף של אורך, של אינטנסיביות, של דרמה, של רקע מתחלף, של מאורעות בלתי צפויים, של הדמויות הפועלות וכמובן של משמעות. אין זו הגזמה להגיד שהעולם עוצר את נשימתו. מה שקורה באמריקה עכשיו משפיע באופן ישיר או עקיף, אולי מיידי, על חייהם של מיליארדים.

זה לכאורה מובן מאליו. היה אפשר להגיד את זה, בוודאי בחוכמה שלאחר מעשה, על שורה ארוכה של מערכות בחירות בארה"ב, לפחות ב-120 השנה האחרונות. אבל בשום נקודה מאז 1900 לא עמד על הפרק עצם ההגדרה של הדמוקרטיה האמריקאית. הפעם צפינו, בהגדלה ניכרת וברזולוציה גבוהה, בבחירות מן הסוג שזעזעו את אירופה בין שתי מלחמות העולם; בחירות שהיו, או יכלו להיות, יריית הפתיחה בעימות אזרחי.

מערכות בחירות, בייחוד בארץ עצומת ממדים, אינן יכולות להיות עניין לרכי-לב. הן וריאציה של קרב מגע. כאשר הנשיא הארי טרומן הסיר את הכפפות בבחירות של 1948, יריביו הרפובליקאים התלוננו על הטון של התקפותיו. טרומן ענה אז, "מי שאינו יכול לסבול את החום, שייצא מן המטבח" (הוא אולי אמר משהו אפילו יותר מחוספס מזה). טרומן ניצח בבחירות ההן על אף כל הציפיות, ולימד את יורשיו ואת יורשי-יורשיו שבשביל כבוד צריך לעבוד.

הוא נהנה לקנטר את התקשורת שצפתה את ניצחון יריבו הרפובליקאי, תומס דיואי, אריסטוקרט מכופתר שהזכיר לליצני הזמן ההוא את דמות החתן על עוגה של מסיבת כלולות. טרומן הצטלם עם העמוד הראשון של עיתון בשיקגו, שכותרתו הראשית בבוקר שלאחר הבחירות היתה "דיואי מביס את טרומן".

גם ה'וושינגטון פוסט' חזה בעונג את ניצחון דיואי, ואחד מפרשניו כתב שהוא "יאכל חול" אם טרומן ינצח (בתרגום חופשי, במקור המלה לא הייתה חול, אלא crow, שיש לה משמעות עממית).

יום לאחר ניצחונו, טרומן חזר לוושינגטון ברכבת, והמונים הצטופפו ברחובות העיר לברך אותו. כאשר מכונית הנשיא עברה על פני בית המשרדים של ה'וושינגטון פוסט', שלט גדול קידם אותו על חזית הבניין: "ברוך הבא - מאוכלי החול". עורכי העיתון אפילו הזמינו אחר כך את הנשיא לאירוע, שאחד המעדנים המובטחים בו היה "חול מצופה בסוכר".

טרומן, שסבל במשך שנים מהלעג של כלי התקשורת, לא שחר נקם. הוא דחה את ההזמנה. "אין לי כל עניין לשמוח לאידו של איש, ואינני רוצה לראות איש אוכל חול. הבה נעשה עכשיו יד אחת, וניצור ארץ שבה הכול יוכלו לאכול בשר הודו". זה היה סמוך מאוד לחג ההודיה, שבשר הודו הוא המאכל הקלסי שלו.

להעניש וגם להשפיל

במידה לא מעטה, טרומן עולל לדיואי ולעיתונות מה שעולל טראמפ להילרי קלינטון ולתקשורת 68 שנה אחר כך, חוץ מזה שטרומן היה הנשיא המכהן. בניגוד לטרומן, טראמפ לא היה מוכן לשביתת נשק. מן השעה הראשונה של נשיאותו הוא נמנה וגמר להעניש, גם להשפיל, את מי שעמדו בדרכו. עד מהרה הוא גילה שיריביו המובסים מוכנים להשיב מלחמה שערה. נשיאותו ירדה לחפירות, לפעמים לבונקרים, ולא הגיחה מהם עוד.

באופן חסר תקדים לחלוטין, טראמפ הכריז תיכף להשבעתו, כי הוא פותח ללא שהיות את מערכת הבחירות של 2020. עצרת הבחירות הראשונה שלו ל-2020 התקיימה באמצע פברואר 2017. בשנה הראשונה של נשיאותו הוא ערך 12 עצרות בחירות.

לצנינים היה בעיניו הרעיון שמוטב לו לשבת על זרי הדפנה של ניצחונו הסנסציוני, ולהתחיל למשול באמצעות הרחבת ההסכמה הלאומית. הרחבה כזאת דווקא הייתה נחוצה לו, אפילו לטובת האינטרס העצמי שלו. סוף סוף הוא הפסיד במניין הקולות הכללי בהפרש של כמעט שלושה מיליון; וניצחונו בחבר האלקטורים בא לו בזכות הפרש זערורי של 77 אלף קולות בשלוש מדינות-מפתח במזרח ובמערב-התיכון של ארה"ב.

את גירעון הקולות של 2016 הוא לא השכיל לאזן בשנים הבאות, כפי שחזרו ואישרו בחירות אמצע-הקדנציה לקונגרס ב-2018. כל מועמדי המפלגה הרפובליקאית גם יחד קיבלו כמעט עשרה מיליון קולות פחות מכל מועמדי המפלגה הדמוקרטית.

אבל טראמפ לא ניחן בתכונות טרומן, בערכיו או בתודעתו ההיסטורית. הנשיא ה-33 של ארה"ב הבין את מגבלות כוחו, ולא חשב את עצמו ליותר מדייר זמני בבית הלבן. הנשיא ה-45 ראה בעצמו את בעל הבית החדש מיום השבעתו ואילך. דווקא עיתון ימני באיטליה נתן לזה אתמול ביטוי בכותרת ראשית ענקית: "הופקע בידי טראמפ". הוא כתב על גישתו הכללית של הנשיא לארץ שניהולה נמסר לידיו. היא נעשתה עוד נכס מנכסי המקרקעין והמיטלטלין של משפחתו.

ללא גינונים עדינות

טראמפ אינו מאמין בעדינות ובגינונים. אין לי זמן להיות נחמד, הוא חזר ואמר. תומכיו המושבעים אהבו את החספוס הזה. הוא דיבר מגרונם. תומכיו הלא-מושבעים התנועעו באי נוחות גוברת על מושביהם, ובסופו של דבר התחילו לנטוש אותו. לא ידענו עד אתמול אם תמיכת המושבעים תעמוד לו, או שהוא ישלם מחיר על אבדן הלא-מושבעים.

אבל באופן בלתי נמנע, סגנונו, וכמובן הפוליטיקה שלו, הניבו תגובת נגד חריפה מן האופוזיציה. ככל שממשלו הרחיק לכת בפנייתו ימינה (אף כי האיפיון "ימין" לא תמיד התאים לכיוון הפופוליסטי של טראמפ) כך גבר הלחץ על המפלגה הדמוקרטית לפנות שמאלה. בסופו של דבר היא בדרך כלל עמדה בלחץ הזה.

את ניצחונה של המפלגה הדמוקרטית בבחירות לבית הנבחרים לפני שנתיים היא חבה לשורה של מועמדים בעלי השקפות מרכזיות פרגמטיות; ובבחירות המקדימות לנשיאות הובסו שני המועמדים העיקריים של השמאל הרדיקלי, ברני סנדרס ואליזבת' וורן. אבל סנדרס היה הפיינאליסט, והיה קרוב מאוד לגבור על ג'ו ביידן. כדי לזכות בתמיכת השמאל הדמוקרטי, ביידן, הפרגמטיסט מן המרכז, הוכרח לאמץ חלק ממצע השמאל.

אם ביידן הוא המנצח בבחירות האלה, ממשלו יעמוד בסימן ניסיונות בלתי פוסקים של הרדיקלים לזכות בעמדות השפעה ולכוון מדיניות. אם ביידן הוא המפסיד מוטב לצפות לניסיון רחב ממדים של השמאל לתפוס את השליטה במפלגה לקראת הבחירות הבאות לקונגרס בעוד שנתיים.

גם המפלגה הרפובליקאית תתקשה להכיר את פניה במראה, או אולי בעצם מתקשה זה זמן מה. ניצחון טראמפ ב-2016 היה שקול כנגד השתלטות עוינת בעולם התאגידים. טראמפ מעולם לא היה שייך להווייתה הרעיונית של המפלגה. היא דגלה במשך שנים בסחר חופשי, חייבה הגירה כמנוע של צמיחה כלכלית, דגלה במדיניות חוץ אקטיבית, האמינה בצורך לחזק דמוקרטיות ולהחליש דיקטטורות. טראמפ סחב אותה בכיוון הפוך לחלוטין, ולא התקשה לחסל באיבם את כל ניסיונות ההתנגדות. היא עכשיו מפלגה לאומנית פופוליסטית, שבבסיס התמיכה שלה אפשר למצוא המוני פועלי כפיים ובעלי צווארון כחול.

ימשוך בחוטי המפלגה

אם טראמפ הוא המנצח בבחירות האלה, הוא לא יידע רחם. הוא יחזור ויברא את המפלגה בצלמו, הוא יטהר אותה ממתנגדיו, או לפחות ישלח אותם אל שוליים מרוחקים של חוסר רלוונטיות.

מעניין לעשות ספקולציות על מה שיקרה אם הוא יהיה המפסיד. מעטים מאמינים שהוא יפרוש לפנסיה. אין זה כלל מן הנמנע שהוא יחזור על מעשה פברואר 2017, ויתחיל מיד את מערכת הבחירות שלו ל-2024. הוא אמנם יהיה אז בן 78, אז מה, בייחוד אם בריאותו תהיה תקינה.

גם אם הוא עצמו לא יתמודד (אולי ילדיו יתמודדו), סביר להניח שהוא ינסה להוסיף ולמשוך בחוטי המפלגה. הפופולריות העצומה שלו תקשה על יריבים אפשריים להתנגד לו. הוא הרס ללא קושי יריבים קודמים באמצעות תמיכה במועמדים נגדיים בבחירות המקדימות של המפלגה. גם אם יתברר שהוא אינו מסוגל לנצח עוד בבחירות הכלליות, הוא מסוגל להכתיב את קצב הבחירות המקדימות.

תוהו ובוהו

אחד מיריבי טראמפ במקדימות של 2016 הזהיר בשעתו את המפלגה שממש כמו מועמדותו גם נשיאותו האפשרית תהיה אקט מתמשך של "תוהו-ובוהו". תחזיתו התממשה. הקריירה של טראמפ בעולם הנדל"ן הנחילה לו סגנון ניהול המבוסס על מהלכים לא צפויים, על איומים ועל הפחדות, ועל פיטורים בלתי פוסקים.

אי-יציבות קבועה בראש הפירמידה של המעצמה הכלכלית והצבאית החזקה ביותר בעולם הילכה אימים על בעלות בריתה של אמריקה, ונוצלה היטב על ידי יריבותיה. מאחר שטראמפ לא הביא איתו תרמיל של אמונות ושל נאמנויות, הרושם הקשה שנשיאותו עשתה על רוב העולם החיצון לא עשה עליו כל רושם. (מ"רוב העולם החיצון" מוטב להוציא את ישראל, את הודו, את פולין ואת הונגריה, הארצות הטראמפיסטיות ביותר עלי אדמות.)

מתפורר והולך המלט בחומה הטראנס-אטלנטית, שחיברה את ארה"ב עם הדמוקרטיות האירופיות. אירופים מזהירים זה כבר שהיחסים לא יחזרו אל קדמותם גם אם טראמפ יפסיד. אבל ברור למדי שאם טראמפ הוא המנצח, ארה"ב תתקרב מאוד להתנער מן הבריתות ומן המחויבויות שקיבלה עליה לפני 70 שנה ויותר.

ג'ו ביידן הכריז בזמן מסע הבחירות שלו, כי ניצחונו בבחירות יהפוך את ארבע שנות טראמפ לתופעה חולפת; אבל אם הוא יפסיד, אמר ביידן, עידן טראמפיסטי ישנה את מהלך ההיסטוריה.

אמריקה והעולם עוצרים את נשימתם, ומחכים.

היסטוריה עשירה של בחירות צמודות

תכונה בלתי נמנעת של שיטה דו-מפלגתית היא היכולת של מפלגה, או של מועמד המפלגה לנשיאות, לקבל רוב מוחלט של קולות הבוחרים.

אבל רוב כזה אינו מובן מאליו בארה"ב, מפני שההתמודדויות נוטות להיות צמודות, ומפלגות קטנטנות מצליחות לשאוב די קולות מן הגדולות.

בבחירות של 2016, דונלד טראמפ, המנצח, קיבל רק 46% של הקולות, בשעה שהילרי קלינטון, המובסת, קיבלה 48%.

בשנת 2000, ג'ורג' בוש הבן, המנצח, קיבל רק 48% של הקולות בשעה שאל גור, המנוצח, קיבל חצי אחוז יותר.

ב-1992, ביל קלינטון קיבל רק 43%. אבל בשנה ההיא התמודד המועמד העצמאי המצליח ביותר זה 80 שנה, רוס פרו (19%). הנשיא המפסיד, ג'ורג' בוש האב, קיבל 37%.

ב-1996, קלינטון קיווה בכל מאודו להגיע לרוב מוחלט. אבל פרו חזר והתמודד, קיבל 9%, וקלינטון נעצר ב-49%. הוא היה מאוכזב.

ב-1968, ריצ'רד ניקסון ניצח עם קצת יותר מ-43%. המפסיד, סגן הנשיא יוברט האמפרי, קיבל רק 0.7% פחות.

גם ג'ון קנדי, ב-1960, הצליח רק לדגדג את קו ה-50%. יתרונו על המפסיד, ריצ'רד ניקסון, עמד על 0.17%.

ג'ימי קרטר ב-1976 ורונלד רייגן ב-1980, עברו את 50%, אבל רק בקושי.

ב-1880 נרשם ההפרש הקטן ביותר בין שני המועמדים העיקריים: 0.11%. הטלת מטבע הייתה יכולה לשקף את רצון העם באותה מידה של הצלחה.

מאז מלחמת האזרחים, רק חמישה נשיאים הגיעו אל 60%: וורן הרדינג (1920), פרנקלין רוזוולט (1936), לינדון ג'ונסון (1964), ריצ'רד ניקסון (1972) ורונלד רייגן (1984).

ההשפעה הקריטית של המפלגות הקטנות

בבחירות התמודדו עוד שני מועמדים מפלגתיים: זה של המפלגה הליברטריאנית (ימין שוחר זכויות הפרט) והירוקים.

ל"מפלגה שלישית", כפי שמכנים את הקטנים, אין כל סיכוי לנצח - אבל יש לה סיכוי למנוע את ניצחון אחת הגדולות. הדמוקרטים חוו את זה על בשרם פעמיים ב-20 השנה האחרונות: ב-2000 וב-2016.

הם לא איבדו הרבה קולות, אבל הן איבדו אותם, לירוקים, במקומות הלא-נכונים: בפלורידה ב-2000 ובמישיגן, בוויסקונסין ובפנסילבניה ב-2016. אילו קולות הירוקים היו עוברים אל הדמוקרטים, והם היו מנצחים בכל אחת מן המדינות האלה, אל גור והילרי קלינטון היו נבחרים לנשיאות, וההיסטוריה הייתה משתנה טיפה, או דלי, או חבית.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny