1. דונלד טראמפ או ג'ו ביידן, מי שיושבע לנשיא ב-20 בינואר 2021 יימצא את עצמו ניצב מול כלכלה במשבר. יש אפילו סיכוי שהמשבר יעמיק בחודשיים וחצי שנותרו עד לטקס החגיגי בוושינגטון. הסיבה היא המגפה. מספר מקרי הקורונה בארה"ב הגיע לשיא של כמאה אלף מאומתים חדשים ביום, ועדיין ממשיך לעלות. המשמעות, כפי שניסח זאת ביידן, היא "שחורף אפל" עומד בפתח. ולמשבר הבריאותי, כפי שכבר למדנו היטב, נלוות תו מחיר כלכלי, עם או בלי סגרים יזומים.
נכון לעכשיו, אחרי הזינוק הדרמטי באבטלה שנרשם בחודשי האביב, וההתאוששות שנרשמה אחריו, שיעור האבטלה הרשמי עדיין עומד על כ-7.9%. מספר המועסקים בארה"ב עדיין נמוך בכעשרה מיליון לעומת פברואר. גם ההתאוששות החזקה שנרשמה ברבעון השלישי מתעתעת. אפילו אחריה, התוצר בארה"ב עדיין נמוך יותר ב-3.5% בהשוואה לסוף השנה שעברה. יותר מזה. לפי ניתוח מכון המחקר "ברוקינגס", כשעושים זום-אין לנתונים, אפשר לזהות שמחודש לחודש נרשמת האטה ברורה בקצב ההתאוששות, ויש אזורים בארה"ב שבהם מגמת ההתאוששות בכלל התהפכה.
מהמצב הזה, ובהנחה שהמגפה לא תיעלם בן לילה, נגזר האתגר המיידי שיחכה לנשיא: לעזור למשקי הבית ולעסקים לשרוד את תקופת הקורונה. כלומר, להעביר חבילת סיוע חירום למשקי בית ועסקים, בדומה לזו שכבר עברה בקונגרס, ותוקפה פג בינתיים (אם לא תעבור חבילת סיוע כזאת לפני שיושבע הנשיא). בשלב הבא, נדרשת תוכנית שתוציא מהר ככל אפשר את ארצות הברית מהבור הסכנה היא שככל שהמשבר יימשך, כך יתקשו המובטלים להשתלב מחדש, וקיימת סכנה שייפלטו מכוח העבודה. לפי חלק מההערכות, ייקח לכלכלה האמריקאית עשור שלם להשתקם מנזקי המשבר במלואם.
2. בדרך, ארצות הברית צוברת חוב לאומי ענקי - החוב הפדרלי יעמוד כנראה בסוף השנה הנוכחית סביב כ-100% מהתוצר, ויגיע לרמות שלא נראו מאז סוף מלחמת העולם השנייה. זו עדות לגודל המכה שהכלכלה האמריקאית ספגה, וגם להיקף חסר התקדים של הצעדים שננקטו עד כה כדי להקל על פגיעת המגפה.
אבל החוב כשלעצמו לא בהכרח צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של הנשיא הבא, בוודאי בסביבת הריבית הנוכחית. אם הוצאה ממשלתית גדולה יותר תעזור להתניע מחדש את הכלכלה, זה עשוי להשתלם בטווח הארוך. ולמעשה, כפי שמלמד הניסיון של אירופה בעשור החולף, ובמידה מסוימת גם של ארה"ב, דווקא מדיניות של צנע, קיצוצים וריסון יכולה להאט את ההתאוששות ולהשיג תוצאה הפוכה מהרצוי.
עד כמה החוב יככב בשיח הכלכלי בארה"ב בשנים הקרובות, ועד כמה הוא יעסיק את הממשל? השאלה הזאת כבר תלויה לא רק בזהות הנשיא, אלא גם בשאלה מי ישלוט בקונגרס. אחרי המשבר הקודם ראינו את הרפובליקאים מגבילים את יכולת הפעולה של אובמה לפעול, בשם "האחריות התקציבית" - ולעומת זאת תחת טראמפ הגירעון זינק ללא התנגדות רצינית מהמחוקקים. זה כבר אתגר פוליטי, ולא כלכלי נטו, אבל ייתכן שמסתתר פה כאב ראש לא קטן לנשיא הבא.
3. מטבע הדברים, המגפה מציפה שוב את חוסר היעילות המשווע של מערכת הבריאות האמריקאית - הוצאות הבריאות בארה"ב עומדות על כ-18% אחוז מהתוצר - שהפכה לנושא חם במערכת הבחירות הנוכחית.
סביר להניח שממשל ביידן, אם הוא זה שינצח בבחירות, יקדיש לא מעט משאבים לרפורמת בריאות, ולו רק בגלל שזה היה נדבך מרכזי בקמפיין שניהלו הדמוקרטים, ונראה שהוא משרת אותם היטב. על הפרק, בין היתר, הרחבת הגישה לביטוח הבריאות הממלכתי. גם טראמפ מבטיח לטפל בהיבטים שונים של מערכת הבריאות (למשל מחירי התרופות), אם כי במקביל, הוא ממשיך בניסיון לקעקע בבתי המשפט את רפורמת הבריאות שהעביר הנשיא אובמה.
4. אבל אם לוקחים צעד אחורה ניתן לזהות שורה ארוכה של נושאים בוערים במישור הכלכלי-חברתי בארצות הברית. החל ממשבר חובות הסטודנטים, עבור בעלות ההשכלה הגבוהה, דרך אי-השוויון בהכנסות ובעושר, הריכוזיות הגוברת והתשתית המתפוררת, ועד לאתגרים שמציב שינוי האקלים. אלא שלנשיא יש הון פוליטי מוגבל, זמן מוגבל בתפקיד, ובסופו של דבר בכל זאת גם תקציב מוגבל, והשאלה היא באילו תחומים לבחור להתמקד.
יותר מכך - המישור הכלכלי הוא רק נושא בוער אחד שמונח לפתחו של הנשיא הבא. ארצות הברית מצויה בתקופה של פילוג חברתי היסטורי, כשנושאים של צדק בין גזעי וחברתי תופסים מקום מרכזי בשיח הציבורי. זכויות ההצבעה, מדיניות ההגירה, מערכת אכיפת חוק, בתי הכלא - אלה רק חלק מהנושאים שהנשיא הבא יכול להקדיש להם תשומת לב, וכל אחד מהם הוא שדה מוקשים בפני עצמו. וכמובן, חלק מהנושאים האלה הם בעיני המתבונן, כשבחלק מהמקרים (למשל הגירה או זכויות הצבעה), פעורה תהום בין הדמוקרטים לרפובליקאים.
במילים אחרות, חלק מהאתגרים הכלכליים שיעמדו בפני הנשיא הבא תלויים בזהות הנשיא, טראמפ או ביידן, בסדרי העדיפויות שיחליט לקבוע לממשל שלו, ובמרחב התמרון שיאפשר לו הקונגרס.
5. במערכת הבחירות הקודמת טראמפ הבטיח לשים את "אמריקה ראשונה", ולדאוג לעובדי הייצור האמריקאים. והדרך שלו לממש את ההבטחה הזאת עברה בבייג'ינג. מלחמת הסחר מול סין, שנשענה על מכסים אגרסיביים, הייתה אחד מהנדבכים העיקריים של המדיניות הכלכלית שלו. בינואר השנה, הוא חגג ניצחון לכאורה, עם חתימת עסקת סחר מול בייג'ינג. במסגרתה העסקה, סין התחייבה להגדיל את רכישות המוצרים והשירותים שלה מארה" ב-200 מיליארד דולר לאורך שנתיים.
אלא שכפי שקובע ניתוח מדובר של ד"ר צ'אד באוון ממכון פיטרסון, אחד המומחים הבולטים לסחר בארה"ב, המדיניות הזאת נכשלה. עד כה, סין עמדה רק ב-53% מהיעדים להם התחייבה. למעשה, סין מייבאת היום מארה"ב עוד פחות משייבאה לפני שטראמפ פתח במלחמת הסחר שלו. המסקנה שלו: "הגיעה זמן לגישה חדשה".
ספק אם טראמפ, שהכריז על עצמו כ"איש של מכסים", ינקוט בגישה אחרת. יועציו של ביידן הצהירו בימים האחרונים שאם יזכה, הוא צפוי לפעול מול סין בשיתוף פעולה עם בנות הברית של ארה"ב, ולא באופן חד צדדי. אבל על פי ההערכות, גם ביידן לא ימהר בהכרח להוריד את המכסים על סין, אלא עשוי להשתמש בהם כקלף מיקוח. ביידן, בכל מקרה, הבטיח להיות אפילו קשוח יותר מטראמפ כלפי סין.
גם כאן, השאלה עומדת בעינה: כמה גבוה תככב סין בסדרי העדיפויות של ביידן, ובאופן ספציפי, האם יבחר להתמקד דווקא בתחום הסחר מולה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
