הבחירות מדגימות עד כמה ארה"ב נותרה חצויה

אומה חצויה מתעוררת מבחירות מכאיבות לנשיאות כשהיא עדין חצויה - במובנים רבים כמו לפני כן.

התוצאה המדויקת של המרוץ לנשיאות עדיין לא נקבעה, אך דבר אחד ברור: כל מחשבה שהתמונה הפוליטית תשתנה מאוד אחרי שנה של עימות מר וחשבון נפש לאומי, ואחרי מערכת בחירות שהייתה אמור לחולל קתרזיס, מתנדפת כנראה.

במקום זאת, אותם השסעים של השנים האחרונות עדיין כאן, ובכמה מקרים נראה שהם התרחבו. הפער בין גברים ונשים בהצבעה היה רחב: ג'ו ביידן משך קולות של 58% מהנשים אך רק 49% מהגברים, לפי סקר AP ארצי שנערך עבור "וול סטריט ג'ורנל" וארגוני חדשות נוספים.

הנשיא טראמפ זכה ב־61% מקולות הצווארון הכחול הלבנים, וביידן זכה ב־62% מקולות הנשים הלבנות ובוגרי המכללות. הנשיא הצליח אולי לקושש קולות שחורים והיספאנים בפלורידה, אך הבוחרים הלא־לבנים נשארו ציבור דמוקרטי ברובו.

השסעים רק הלכו והתרחבו

החלק הגדול של המחוזות הכפריים והעיירות שנצבעו באדום רפובליקאי בבחירות 2016 והכניסו את טראמפ לבית הלבן נשאר באותו צבע, ואילו המחוזות העירוניים שהפכו למעוז המפלגה הדמוקרטית המודרנית נשארו כחולים מאוד. השינוי הגדול ביותר בארבע השנים האחרונות היה נשים מהפרברים שהצביעו נגד הנשיא, אבל הוא קיזז את הפסדיו שם במידת מה על ידי יצירת בוחרים חדשים בקרב לבנים ממעמד העובדים.

בסיכום הדברים, הקמפיין הנשיאותי המר ביותר שזכור לנו, שנערך על רקע מגפה וקיץ של מהומות גזע, לא שינה כנראה את המתאר הבסיסי של הפוליטיקה הציבורית. היו שינויים בשוליים, כמובן, אבל שיעור ההשתתפות המסיבי בהצבעה הפעם רק אישר בעוצמה רבה יותר את עומק הפילוג הלאומי.

מה כל זה אומר על היכולת של הקונגרס והבית הלבן למשול באפקטיביות קשה לומר. היו המון נושאים חשובים על השולחן בעימות הנשיאותי של 2020: רמת המיסוי, הדחיפות של פעולה נגד שינויי האקלים, מערכת הבריאות האמריקנית, נכונות המדינה לקלוט מהגרים חדשים.

אבל בבסיסו, המרוץ של 2020 היה יותר על נושאים תרבותיים וגישות: האם המדינה צריכה לחשוש יותר מבריאות ציבורית או כלכלית? האם קיץ של תסיסה חברתית השאיר את האמריקאים חוששים יותר מגזענות שיטתית או משבירה של חוק וסדר? האם הרב־גוניות הגוברת של המדינה היא מקור לגאווה או מכשול שצריך להתגבר עליו?

במבט ראשון, לא נראה שהבחירות הראו קונצנזוס באף אחת מהשאלות הללו. במקום זאת, הוויכוח עליהן צפוי להימשך עוד ועוד.

הקמפיין הנשיאותי התנהל על פי מפה דומה לזו שראינו לפני ארבע שנים, והתוצאות הלילה אישרו שהמפה ממשיכה להציג בדייקנות את השסעים של אמריקה.

ברור מהתוצאות שהדמוקרטים מתחילים להיכנס למדינות שנחשבו פעם רחוקות מהם - ג'ורג'יה וטקסס במיוחד. הדמוגרפיה נראית כצפויה לדחוף את שתיהן אליהם בטווח הארוך, אבל לא כעת. בנוסף, הדמוקרטים רכבו כנראה על השינוי הדמוגרפי כדי להעביר את אריזונה מאדום לכחול.

באופן דומה, גם הקולות של צעירים אמריקאים נעים אל הדמוקרטים, אבל עדיין לא במספרים מספיקים כדי לשנות את המשוואה הלאומית.

האדום - אדום יותר והכחול - כחול יותר

במקומות רבים, הבחירות אישרו, אמריקה האדומה הפכה לעוד יותר אדומה והכחולה לעוד יותר כחולה. הנשיא טראמפ ניסה לעשות את מה ששום נשיא לא עשה לפניו: לרוץ לבחירה מחודשת בלי לקבל 50% תמיכה בתפקודו בסקר גאלופ. הוא הראה שוב שאנשים שלא אוהבים אותו במיוחד, ולא אוהבים הרבה מהדברים שהוא עשה, מוכנים להצביע עבורו.

ביידן ניסה לגשר על הפער בין המפלגה הדמוקרטית של השמאל החדש והמרכז הישן, שבו הוא עשה את הקריירה שלו. אך שניהם גילו שהם מצליחים בעיקר לצבור את הקולות של אנשים שלא תומכים בהם, אלא הם נגד המועמד השני.

במובן זה, עידן טראמפ, שהתאפיין בשסע עמוק, נשאר בדיוק אותו הדבר בעת שהמדינה התלבטה אם להעניק לו עוד ארבע שנים. שני המתודדים בני ה־70 פלוס נאבקו לתוך הלילה בלי תוצאה ברורה, והמאבק שלהם אישר, שעדיין לא קם מישהו שיכול לגשר על פני חלק מהשסעים הבסיסיים במדינה.