קזינו הבחירות 2020: מי יהיה הסוס המנצח?

תעשיית ההימורים סביב הבחירות לנשיאות 2020 הגיעה, על-פי חברת ההימורים הבריטית betfair.com, לממדים חסרי תקדים. USA Today מדווחת כי למעלה ממיליארד דולר הושקעו בהימורים על הסוס הפוליטי המנצח. בסופרבול, לעומת זאת, הימרו בפברואר האחרון בסך הכל על 154 מיליון דולר. הרבה יותר כסף מושקע בבורסה הפוליטית מאשר בספורט. אטלנטיק סיטי ולאס וגאס של דונלד טראמפ כבשו את העולם כולו בסערה.

טראמפ הפך את העולם לקזינו אחד גדול. גם ערוצי התקשורת שמתעבים אותו עושים עימו חסד, כי הם מדברים רק עליו, ללא הרף, ומשאירים אותו במודעות של כולנו כל יום, כל היום, בכל העולם. לתפיסתו, גם כשצוחקים עליו ולועגים לו הוא מרוויח. מה אכפת לו מה אומרים עליו כל עוד התוכנית שלו היא תוכנית הריאליטי הכי נצפית בטלוויזיה, והעולם צופה בו בדריכות.

לעשות דיל עם אלוהים

טראמפ ידוע בנטיותיו החזקות לאמונות תפלות, מנהג המאפיין גאמבלרים, וגם ספורטאים. לפני נטילת סיכונים כבדים הם נוטים לפתח תבניות התנהגות ייחודיות להם, ומקפידים לבצע אותן באותה צורה בכל פעם. הם מאמינים שזה מה ששומר עליהם, כמו לעשות דיל עם אלוהים.

טראמפ כהרגלו משקר ומספר לציבור שהוא לא כותב את נאום הניצחון או ההפסד מראש כדי לא לעשות ג׳ינקס לעצמו, וכך גם מתחזק את המיתוס בדבר היותו נואם השולף מסרים מהמותן ללא הכנה מוקדמת. שטויות במיץ פטל. הסתכלו על הלונג שוט של הבמה שהפיק לעצמו לקראת נאום "הניצחון" שלו. תוכלו בקלות למצוא את שני הטלפרומפטרים החומים השקופים שלו עומדים על חצובות מימין ומשמאל, מוכנים ומזומנים לסייע לו להעביר את מסריו המתוכננים היטב מראש כסאונד בייטס. הרעיונות המרכזיים שבכוונתו להטמיע בתקשורת, מה שנקרא: ספונטניות מתוכננת.

מוותר על הופעה טלוויזיונית מלוטשת

כמו טראמפ, גם לג׳ו ביידן יש אמונות תפלות, ונגד עין הרע הוא לא מוכן להמר בקול רם על סיכויי הניצחון. בסביבות אחת בלילה התפניתי לבדוק מה שלומו. צפיתי בו יוצא לעיתונאים בוילמנגטון דלוור, על פניו מסכה שלאורך הריאיון סרבלה את התנהלותו. פעם אחת המסכה אפילו עלתה וכיסתה לו גם את העיניים, אך ביידן המשיך לדבר בטבעיות, מסדר שוב את המסכה האטומה המקשה מאוד על העברת המסרים. מצד שני, המסכה של ביידן גם מספרת לנו שהוא מוכן לוותר על הופעה טלוויזיונית מלוטשת למען הבריאות של כולם. הוא הקפיד על מסכה לאורך כל הקמפיין, ויתר על עצרות המוניות גדולות, ותקשר עם הבוחרים בעיקר באופן ווירטואלי.

מה משכנע את ההמונים היום יותר: קמפיין וירטואלי בטיחותי או עצרות המוניות מדבקות? 

השאלה הראשונה שביידן נשאל על ידי העיתונאים היתה מה הוא עושה כאן. הוא ענה בשנינות ומנה שתי סיבות: "תמיכה בארגון הפועל למען זכויות אדם ודונלד טראמפ". בניגוד גמור למנהיגים טראמפיסטים שרואים תמיד וקודם כל את עצמם, האינטליגנציה הרגשית של ביידן גבוהה ובולטת. אמנם לא מתקרבת לזו של ברק אובמה או ביל קלינטון, אך ביידן הוא הסבא הטוב ששמח לשתף את הקהל בסיפור אישי אנושי עם מוסר השכל. חשוב לו שהצד השני ירגיש שרואים אותו. 

ג׳ו ביידן הוא מה שנקרא אצלנו באידיש: ׳א מענטש׳. מישהו ששומר על אנושיות תחת לחץ, כי הוא רואה את האדם שלידו כאדם, לא כשונה או פחות ממנו. ׳א מענטש׳ היא מחמאה לתכונה אנושית נפלאה, אך זהו בדיוק גם שורש הבעיה הרטורית-תקשורתית של ביידן, והסיבה שבגללה טראמפ כינה אותו בלעג לאורך כל הקמפיין: ג׳ו הישנוני.

"סליפי ג׳ו" אם ייבחר, יתקשה למלא את נעליו של טראמפ. רבים יאמרו שטוב שכך, אך טראמפ העניק לתקשורת ארבע שנים מלאות בכמויות בלתי נגמרות של תוכן, כותרות וסנסציות שהובילו לרייטינג גבוה ולמצלצלים.

אם ביידן ינצח התקשורת צפויה להיקלע לחלל גדול ולחוסר עניין ציבורי, כי אישיותו הנשיאותית ורמת האינטליגנציה המערכתית הגבוהה שלו משעממות את הצופים שמתחילים לצרוך אנטרטיינמנט במקומות אחרים. אך יתכן מאוד שרגיעה מהטראמפיזם שפשה בכל זה בדיוק מה שהעולם צריך. 

טראמפ ירה לאוויר בלון ניסוי והתחיל את הבליץ קריג התקשורתי שלו עם טוויטים המכריזים על נצחונו עוד לפני שנגמר המרוץ, וסומן כשקרן על ידי הרשתות החברתיות. בהתעלמות מוחלטת מהערכים האמריקאים הדמוקרטיים, הוא עלה לבמה והכריז על ניצחונו, ובגסות רבה עשה דה-לגיטימציה לבחירות.

הוא הוביל בחייו מאות אלפי אירועים מתוקשרים, ודאג גם כאן לכל הפרטים הכי קטנים בתמונה. הוא ארגן לעצמו תפאורה מושלמת עם כניסה מרשימה על שטיח אדום מוקף בנשים יפיפיות, כולן "שלו", מלווה בנעימת ניצחון אמריקאית מפורסמת. על רקע תמונת המנצחים הזו הוא מכריז שבכוונתו לעצור את הספירה במדינות בהן הוא מוביל למרות שיש עוד מיליונים של מעטפות לספור.

טראמפ הוא דוגמה ייחודית לאדם שמסוגל בעת ובעונה אחת להיות גם המנצח וגם הקורבן. אנשים מכורים אליו כמו לביבי, כי הם מעניקים את המופע הכי טוב בעיר ונראה שהציבור והתקשורת מתקשים להיפרד מהם ומהססגוניות שלהם.

הכותבת היא מייסדת האקדמיה לרטוריקה ומנהלת התוכנית לאמנות הרטוריקה בבינתחומי