דונלד טראמפ השליך גפרור - האם אמריקה תבער?

ב-2:21 לפנות בוקר שעון וושינגטון (9:21 בישראל), נשיא ארה"ב הכשיר את הקרקע למשבר לאומי חסר תקדים של עצם הלגיטימיות של השיטה החוקתית האמריקאית. לא היה כדבר הזה אולי מאז ומעולם, והדים של קטסטרופה בקעו מן "האולם המזרחי" של הבית הלבן, שהיה גדוש תומכים מריעים.

דונלד טראמפ, שגם האיפור הכבד על לחייו לא יכול להסתיר את עייפותו, התכחש להבטחתו הקודמת שלא להכריז ניצחון באופן חד-צדדי. בבוקר 3 בנובמבר הוא אמר לרשת פוקס, כי אין בדעתו "לשחק משחקים", והוא יניח לתהליך למצות את עצמו.

בשעות הקטנות של הבוקר, בוודאי לאחר אחד הימים הארוכים והמתישים של חייו, הנשיא חזר לסורו. בלשונו של ריק סאנטורום, סנאטור רפובליקאי לשעבר, התומך בנשיא, "טראמפ היה גרסה לא-מהוקצעת של עצמו". הוא הכריז פעמים אחדות במהלך נאום קצר, ש"אנחנו כבר ניצחנו"; ש"הונאה גדולה" מתחוללת עכשיו "נגד הציבור האמריקאי"; ש"הם" מנסים לגזול את זכות הבחירה של תומכיו; שהוא לא ירשה את אקט הגניבה הזה, וידרוש מבית המשפט העליון לשים קץ להמשך ספירת הקולות בשלוש מדינות קריטיות במערב התיכון של ארה"ב, שעליהן תקום או תיפול נשיאותו.

הנשיא שם קץ לכל תקווה שהוא ייצא ממצב-הדעת האגרסיבי של מערכת הבחירות. בעיניו, המלחמה נגד מבקשי נפשו נמשכת, והוא יילחם באופן היחיד הידוע לו: עד חורמה.

כריס וואלאס, המגיש הפוליטי הוותיק של רשת פוקס אמר מייד לאחר דברי הנשיא: "זה מצב המועד להתלקחות במידה קיצונית, והנשיא עתה זה השליך גפרור אל תוכו".

אחד ממקורבי הנשיא, ידיד ושותף פוליטי, מושל ניו ג"רזי שעבר כריס כריסטי, אמר על דברי הנשיא, "זו החלטה אסטרטגית גרועה. זו החלטה פוליטית גרועה".

אפילו סגן הנשיא, מייק פנס, שדיבר בעקבות טראמפ, נמנע מלחזור על טענת "ההונאה", או על הדרישה שספירת הקולות תיפסק. לא ברור מה תהיה דעת ראשי הרפובליקאים בקונגרס. הם נטו עד היום ללכת בתלם, שטראמפ חרש והכתיב; אבל קריאת התיגר שלו על חוקי הבחירות של ארה"ב, והפוטנציאל המסוכן של אלימות הכרוך בה, יצריך אולי מידה כלשהי של חשבון נפש אפילו בין בעלי ברית נאמנים.

רוח חזקה של סקרים מבטיחים

שום דבר לא חייב את הנשיא לצאת להתקפת אמצע-הלילה המרה שלו. הוא יכול היה להתענג על מהלך המאורעות של מוצאי יום הבחירות, או אפילו להוציא לשון ארוכה לכל שוחרי רעתו. נצחונותיו בפלורידה, בטקסס ובאוהיו אמרו כבוד לכשרונותיו הפוליטיים. הוא התמודד נגד יריבים, שהיה להם יתרון כספי עצום, ורוח חזקה של סקרים מבטיחים נשבה בגבם.

הוא האמין, לא פעם נגד דעתם של יועציו, שהוא יוכל לחזור על הסנסציה של נצחונו ב-2016 באותם האמצעים עצמם, היינו עצרות המונים, בקצב מסחרר, בדילוגים מעיר לעיר וממדינה למדינה. הוא הקרין אנרגיה שהיתה מחמיאה למישהו בחצי גילו.

הוא הזכיר בזה נשיא אמריקאי לפני 70 שנה ויותר, הרי טרומן, שגבר על הסקרים ועל הציפיות הטבעיות, ונחל ניצחון מדהים בבחירות שבהן נועד להפסיד. טרומן ניצח מפני שהפשיל את שרווליו, עלה על רכבת, חרש את המערב התיכון של ארה"ב, עצר בכל תחנה, נשא נאומים מגרון ניחר, ושינה את האווירה הפוליטית במידה שהתקשורת לא הבינה, או לא רצתה להבין. הטכנולוגיה השתנתה. את מקום הרכבת תפס מטוס סילון משוכלל. אבל הנוסחה היתה בדיוק אותה הנוסחה: להלהיב בוחרים בקשר עין בלתי אמצעי מתוך התכחשות לכללי התנהגות, כמעט מתוך ויתור על השכל הישר.

האפקטיביות של העצרות האלה הועמדה בספק. הן תוארו כמזיקות לעניינו של טראמפ. באחת מהן הוא הפציר בנשים לבנות מן הפרוורים "בבקשה, תאהבו אותי" - אבל הרטוריקה שלו ומחוותיו כמו נועדו להבטיח את ההיפך, ולהבריח את הנשים מן הפרוורים אל חיקו של ג'ו ביידן.

ברירת המחדל: להישאר בבית

איננו יודעים עדיין את הדמוגרפיה של תוצאות הבחירות, ובאיזו מידה תחנוניו העילגים החזירו נשים אובדות אל מחנהו. אבל עניין אחד ברור בהחלט: עלתה יפה האינטואיציה שלו, שהוא יוכל למצוא עוד מצביעים, ולהביא אותם אל הקלפי.

ארה"ב היא ארץ שבה ברירת המחדל של מיליונים היא לוותר על הצבעה, מתוך אדישות, או עצלות, או מרירות. ב-2016, רק 56% מבעלי זכות הבחירה טרחו להצביע. הבאת תומכים אל הקלפי היא לא פעם משימה חשובה יותר משינוי דעתם של מתנגדים.

ב-2016 טראמפ הצליח לגייס מספרים חסרי תקדים של פועלי כפיים ושל מעמד בינוני נמוך, בייחוד של אלה השייכים לפלח הדמוגרפי של "לבנים ללא השכלה גבוהה". אבל עדיין נשאר הרבה עודף של מצביעים שלא הגיעו אל הקלפי. אלה הם מצביעים הנוטים להישאר מתחת למכ"ם של הסקרים, יהיו המאמצים לכלול אותם אשר יהיו.

התוצאות הלא-מלאות של הבחירות רומזות שחיפוש הבוחרים של טראמפ עלה יפה. בפנסילבניה, לאחר שנמנו 75% מן הקולות, הוא הוביל בהפרש של כמעט 700 אלף. בבחירות של 2016 הפרש נצחונו היה 43 אלף. המספר הזה עמד להשתנות, אבל לא תשתנה עצם ההצלחה לסחוט כל כך הרבה טיפות מלימון שנחשב ליבש.

הצלחתו הגדולה ביותר של טראמפ הייתה בפלורידה. חזקה על הדמוקרטים שהם יבלו הרבה זמן בניתוחים שלאחר המוות כדי להבין מה השתבש במדינה הדרומית הזו, השלישית בגודלה, שהם הקדישו לה תשומת לב וכסף, אבל לא הצליחו להתמודד עם עבודת השטח היסודית של הרפובליקאים.

איננו יודעים עדיין את ההרכב האתני או הגזעי של המצביעים, אבל נראה בעליל שטראמפ הצליח למשוך לצידו מספר חסר תקדים של היספאנים, יוצאי אמריקה הלטינית. זה לא קרה בזכות תשדירי טלוויזיה, אלא בזכות עבודת חריש עמוקה של מתנדבים ושל פעילים בשכונות; בזכות נקישה על דלתות; בזכות רישום מצביעים חדשים; וגם בזכות רטוריקה.

הפינה של הילארי

הנה מה שלא קרה: הנוסחה הדמוקרטית הקלה והמהירה להכרעה לא יצאה אל הפועל. היא הצריכה מהפך לפחות בשלוש מדינות, שהצביעו לטובת טראמפ לפני ארבע שנים: פלורידה וצפון קרוליינה בדרום ארה"ב ואריזונה בדרום מערבה. הדמוקרטים אפילו השתעשעו בתקווה שיצליחו להוסיף למאזנם את טקסס, השניה בגודל אוכלוסייתה בארה"ב, שלא הצביעה בעד מועמד דמוקרטי לנשיאות מאז 1964.

אילו זה היה קורה, הנשיא טראמפ היה נקלע לגירעון חסר תקווה בחבר האלקטורים. אבל זה לא קרה. מארבע המבוקשות, רק אריזונה נפלה בידי ביידן. היא אינה מספיקה. הדמוקרטים חייבים לחלץ לפחות שתי מדינות נוספות מידי טראמפ.

סמוך לחצות, לאחר שאושר כי טראמפ חזר וניצח באוהיו, המדינה השביעית בגודל אוכלוסייתה, הדמוקרטים מצאו את עצמם נדחקים בדיוק אל אותה הפינה שבה הילרי קלינטון מצאה את עצמה באותה השעה ובאותו היום ארבע שנים קודם.

הזיכרון של 2016 לא חדל להעביר חלחלה בגוום של הדמוקרטים בחודשים האחרונים. יתרונו הניכר של ביידן בסקרים הזכיר להם את יתרונה הניכר של קלינטון. גם הרושם של הצלחת טראמפ לצמצם את הפער בימים האחרונים צילצל מוכר מאוד. ההמונים הנלהבים שנכחו בעצרות טראמפ נראו ונשמעו כמו המוני 2016.

ב-2016, תקוות הדמוקרטים להכתרה מוקדמת התבדו מדינה אחר מדינה, אנחת אכזבה אחר אנחת אכזבה. סמוך לחצות של 8 בנובמבר 2016 התברר כי חיים ומוות יהיו בידיהן של שלוש מדינות: פנסילבניה, וויסקונסין ומישיגן. טראמפ הצליח לנצח בהן בהפרש כולל של 77,000 קולות מתוך כמעט 14 מיליון - ולנצח בזכותן בחבר האלקטורים.

המאגר עדיין לא התרוקן

לחרדתם הגדולה, הדמוקרטים מצאו את עצמם ביום ד' בבוקר בדיוק באותו המקום: ביידן נאבק על חיי מועמדותו באותן שלוש המדינות עצמן; וטראמפ הוביל בספירת הקולות בהפרשים ניכרים. על פניו, זה נראה כמו שידור חוזר של 2016; התממשותו של חלום הביעותים הדמוקרטי.

לא בדיוק. בשלב הזה של מניין הקולות לפני ארבע שנים, התרוקן והלך מאגר הקולות שממנו הדמוקרטים היו יכולים לשאוב תמיכה. הפעם, מיליוני מעטפות הצבעה שנשלחו בדואר עדיין לא נמנו; וההנחה הכללית היא שרוב גדול של המצביעים באמצעות הדואר הם דמוקרטים. ביום ד' אחר הצהריים היה אפוא לביידן סיכוי כלשהו לגבור על טראמפ במדינות האלה.

אבל החשש מפני דחייה ניכרת בהכרזת המנצח קרם עור וגידים. פנסילבניה, המדינה הגדולה מן השלוש, מורשית להוסיף ולקבל מעטפות הצבעה בדואר עד יום ששי. ניסיון של בחירות קודמות במדינה הזו מראה שספירת קולות דואר עלולה להתארך כדי ימים ושבועות.

כך או כך, ברור בהחלט שחופי ארה"ב לא נשטפו ב"צונאמי כחול" (כחול הוא צבעה של המפלגה הדמוקרטית). בסופה של מערכת בחירות ארוכה, מפתיעה, מרה וברוטלית, אמריקה חצויה כמעט שווה בשווה בין שני מחנות פוליטיים המתקשים למצוא מכנה משותף.

מישהו יצטרך לנצח בבחירות האלה - אבל אם המנצח, יהיה אשר יהיה, יטען למנדט משכנע וינסה למשול מבלי להרחיב את ההסכמה הלאומית, המרקם החברתי של ארה"ב ייצא ניזוק. הקרע באמריקה יעמיק ויילך לרעת שלומה -- ולרעת שלומם של ידידיה מעבר לים.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny