המצביעים של ביידן וטראמפ מחזיקים בסדרי עדיפויות הפוכים. ואלו לא חדשות טובות לכלכלה

ג'ו ביידן זכה בבחירות לנשיאות. לא בניצחון כביר ומיידי אלא בספירה ממושכת. ובכל זאת: החלפת נשיא אחרי 4 שנות כהונה היא אירוע נדיר יחסית. לאחרונה זה קרה לפני 28 שנים, כשביל קלינטון ניצח את ג'ורג' בוש האב. לא רק זה, אלא שבארצות-הברית בכללותה, ג'ו ביידן הצליח לגרוף בבחירות 2020 יותר קולות מאשר ברק אובמה, שותפו למרוץ ההיסטורי ב-2008 (חשוב לציין: גם אוכלוסיית ארה"ב גדלה משנה לשנה).

 aaa

אבל אולי בגלל הסקרים שהבטיחו יותר אלקטורים, ואולי בגלל הרצון להנחיל ניצחון מוחץ לדונלד טראמפ, ביום שלאחר הבחירות אפשר היה לזהות אווירת אכזבה מסוימת בקרב הדמוקרטים.

ג'ו ביידן אולי הצליח באסטרטגיה המרכזית שלו, לשקם את 'החומה הכחולה' של מדינות המערב התיכון. אבל לא הייתה בבחירות האלה אמירה חד-משמעית ומהדהדת של הבוחרים, הפניית עורף ציבורית גורפת לדונלד טראמפ. למעשה, הנשיא הצליח לגייס מצביעים חדשים. התמיכה בו, מסתבר, לא הייתה תופעה חולפת או חד פעמית.

חיים במציאויות שונות

מוקדם בשלב הזה לקבוע מה הגורם שהכריע את הבחירות האלה. האישיות של טראמפ? התפקוד הכושל שלו במגפה? השינויים הדמוגרפיים בקרב הבוחרים? השסע החברתי באמריקה? הכלכלה? ההבטחה של ביידן לחזור לפוליטיקה סטנדרטית יותר? כרגע, נראה שהתשובה תלויה בין היתר בזהות הנשאלים.

כך למשל, לפי סקרי היציאה של אדיסון ריסרץ', שפורסמו בניו יורק טיימס, אפשר לראות סדרי עדיפויות שונים בתכלית בקרב מצביעים דמוקרטים ורפובליקאים. שני הנושאים החשובים ביותר לדמוקרטיים שהשיבו בסקר - אי-שוויון גזעי ומגפת הקורונה - היו שני הנושאים הכי פחות חשובים לרפובליקאים. ולהפך: שני הנושאים החשובים ביותר לרפובליקאים - הכלכלה, ופשע ובטיחות - היו הכי פחות חשובים עבור הדמוקרטים. הדמוקרטים רצו מנהיג מאחד, הרפובליקאים רצו מנהיג חזק.

 כמו תמונת מראה

אבל יותר מזה. גם המציאות שעליה דיווחו המשיבים בסקר שונה לגמרי. 76% מהמגיבים הרפובליקאים חשבו שמצב הכלכלה מצוין או טוב, 81% מהמגיבים הדמוקרטים חשבו שהוא לא טוב או גרוע.

אפשר אולי לטעון שהמציאות כאן היא בעיני המתבונן: ארה"ב נקלעה למיתון עמוק, ושיעור האבטלה עדיין גבוה, אבל בחודשים האחרונים נרשמה התאוששות מסוימת. בנוסף, כל אחד והמציאות הכלכלית האישית שהוא חווה.

קשה יותר להבין את התשובה של כמעט מחצית מהמצביעים הרפובליקאים, שקבעו שהמאמצים להשתלט על הקורונה מצליחים מאוד או מצליחים במידה מסוימת - וזה בשבוע שבו נרשם שיא הדבקה בארצות-הברית. בין אם חווים מציאות שונה, או שניזונים ממקורות מידע שונים, אפשר למצוא בנתונים האלה עדות לתהום הפעורה בין שני מחנות הבוחרים.

2 מפלגות "האדם העובד"

בכל מקרה, סקרים כאלה צריך לקחת בערבון מוגבל, ומדובר בתוצאות ראשוניות בלבד. אבל גם בתוצאות הבחירות עצמן התחבאו סתירות לכאורה. למשל, בפלורידה, שהנחילה תבוסה מאכזבת לביידן, הבוחרים תמכו בהעלאת שכר המינימום ל-15 דולר בשעה, וברוב של כ-60% מהקולות. והעלאת שכר מינימום היא הרי מדיניות המזוהה עם הדמוקרטים דווקא. זו התפתחות שצדה את עינם של רבים, כולל למשל את עיניו של הכלכלן זוכה הנובל, ובעל הטור הליברלי, פול קרוגמן, שהעיד על עצמו שהוא מתקשה להבין את התוצאות האלה.

הסבר אפשרי אחד הוא שהבוחרים באמריקה תומכים ברובם בהצעות כאלה, כאשר הן מובאות לפניהן. כך למשל הסביר חוקר מדעי המדינה, הפרופ' ג'ייסון סירייט, מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, בראיון שקיימתי איתו בשנה שעברה. לפי סירייט, אפשר למשל לזהות עוד משנות השמונים תמיכה עקבית בסקרי דעת קהל בהעלאת מיסוי על עשירים, אבל לא היו הרבה פוליטיקאים שהעלו הצעות כאלה לסדר היום. ההסבר שלו לכך הוא בתפקיד שהכסף משחק בפוליטיקה האמריקאית, ומביא לכך שהמדיניות המוצעת לבוחרים לא תמיד תואמת את ההעדפות שלהם.

יתכן שיש כאן נקודת תורפה לדמוקרטים. אין להם בעלות בטאבו על הצעות כאלה. במבט לאחור, הרי הניצחון של טראמפ ב-2016 היה מבוסס על יכולתו להשיג אחיזה בקרב קהל בוחרים שמסורתית הצביע לדמוקרטים במדינות חגורת החלודה של המערב התיכון - שבהן, כאמור, ביידן הצליח להפוך עכשיו את המגמה. גם אם בפועל המפלגה הרפובליקאית מקדמת אג'נדה שמרנית ומוכרת ברובה, הרי שהרטוריקה משתנה. הסנאטור הרפובליקאי ג'וש האוולי ממיזורי, למשל, כבר קבע ש"אנחנו מפלגת המעמד העובד עכשיו. זה העתיד".

זה לא בהכרח מה שרואים בנתוני ההווה. לדמוקרטים, למשל, היה רוב בקרב המשיבים שמשתייכים למשקי בית שמרוויחים מתחת ל-50 אלף דולר, וגם רוב מוחץ בקרב המצביעים השחורים. הקבוצה שבה טראמפ זכה לתמיכה הנרחבת ביותר היא, עדיין, גברים לבנים ללא השכלה גבוהה - גם אם הוא רשם שיפור בקרב מצביעים היספאנים בחלקים של ארצות-הברית.

איים כחולים בים אדום

למעשה, אפשר היה בבחירות האלה לזהות, שוב, את התבנית המוכרת - איים כחולים בים אדום. באזורי המטרופולין הגדולים (כולל בטקסס ובפלורידה), מצביעים לדמוקרטים, מחוצה להם לרפובליקאים, כשבפרברים נרשמה הפעם תנודה מסוימת לכיוון הדמוקרטי. בגלל שיטת הבחירות באמריקה, בה רוב בקרב כלל המצביעים לא מבטיח רוב באלקטורים, זו מציאות מאתגרת עבור הדמוקרטים.

אבל זו המציאות באמריקה, ולא רק בה אלא גם בשאר המערב: קהל הבוחרים מתפלג לפי קווים מוגדרים, לקבוצות נבדלות ובפילוחים שהולכים ונעשים חופפים. המשכילים והעירוניים מצביעים שמאלה יותר, בפריפריה ובקרב הלא-משכילים, ההצבעה נוטה ימינה יותר.

בראיון ל'גלובס' עם הכלכלן הצרפתי, פרופ' תומס פיקטי, שממפה את התופעות האלה בספרו האחרון, הוא הסביר כי אף צד במפה הפוליטית לא מצליח לשכנע את כלל הבוחרים שבידיו מתכון לשגשוג נרחב.

אם לחזור לשיטת הבחירות והממשל באמריקה, הרי שביידן עשוי למצוא עצמו בלי יכולת לקדם את המדיניות שלו. נראה שהסיכויים של הדמוקרטים להשיג רוב בסנאט הם דחוקים, ונשענים על בחירות מיוחדות שייערכו בג'ורג'יה בינואר. אם לשפוט על פי המדיניות שלו במהלך השנתיים האחרונות של אובמה בתפקיד, קשה לראות את מיץ' מקונל, מנהיג הרוב הרפובליקאי, נרתם לקדם את המדיניות של נשיא דמוקרטי.

מצב עניינים כזה יגביל את היכולת של ביידן לקדם את האג'נדה שלו ולהעביר מינויים. זו צפויה להיות גם בעיה עבור הכלכלה האמריקאית, שזקוקה נואשות לסיוע חירום לתקופת המגפה שעוד נותרה, וגם לתוכנית התאוששות ביום שאחרי המגפה. אלא שלרפובליקאים, במבט אל בחירות האמצע של 2022, ועוד יותר מכך לבחירות לנשיאות של 2024, לא בהכרח יהיה אינטרס לשתף פעולה עם תכניות מרחיקות לכת. במצב עניינים כזה, אפשר לצפות להמשך הקיפאון הפוליטי - כשעלול להתלוות לו גם מחיר כלכלי.