נתניהו משעבד את עתיד ישראל לתעשיית הנפט

מגפת הקורונה הביאה עימה משבר בריאותי, חברתי וכלכלי בממדים שטרם נראו בדורנו ובהתאם את הצורך הדחוף בתכניות סיוע ושיקום המשק. השקעה במעבר לכלכלה דלת-פחמן (אנרגיה מתחדשת, התייעלות אנרגטית, תחבורה חכמה ועוד) זוכה לתהודה הולכת וגוברת כדרך יעילה במיוחד להתמודד גם עם ההשלכות הכלכליות של משבר הקורונה וגם עם משבר האקלים ההולך ומחריף.

שורה ארוכה של מדינות כבר התחייבו לעבור בעשורים הקרובים לכלכלה דלת-פחמן והציבו יעד להפיכתן למאופסות אנרגיה, כלומר לא לפלוט יותר גזי החממה ממה שביכולתן לקלוט: אורוגוואי עד לשנת 2030, אוסטריה ואיסלנד עד 2040, קליפורניה ושבדיה עד 2045, דרום קוריאה, יפן והאיחוד האירופי בכללותו עד 2050, ואפילו סין עד לשנת 2060.

מגמה זו מתבטאת גם בצמיחתן של חברות האנרגיה המתחדשת ובקריסה הכלכלית של תאגידי הגז והנפט. למרבה הצער, במקום לפעול באופן ההגיוני והנכון לתעסוקה, לכלכלה ולסביבה, ממשלת ישראל מהמרת בגדול על תעשיית הדלקים הפוסיליים, כשכולנו ערבים לה.

בניגוד לחברות האנרגיה המתחדשת, המפגינות לאחרונה ביצועים מרשימים בשווקי ההון, ערכן של חברות הנפט והגז, האחראיות המרכזיות למשבר האקלים, נמצא בצניחה חופשית על רקע עודפי ההיצע של הנפט והירידה החדה בביקושים, זאת עוד לפני פריצת משבר הקורונה. המניות של חברות קלינטק ישראליות כמו אוגווינד, אנלייט, אלקטריון ועוד רבות וטובות נוסקות בבורסה בתל אביב, זאת למרות השקעה דלה ומכשולים ביורוקרטיים רבים שמציבה המדינה לפיתוח התחום. כך סביר להניח שכל בר-דעת היה מעדיף היום להחזיק ביד מניה של חברה כמו אוגווינד ולא של דלק של תשובה.

אבל שר האנרגיה יובל שטייניץ וראש הממשלה בנימין נתניהו חושבים אחרת. השניים הובילו בעת האחרונה שורה של מהלכים אשר כורכים את עתידה של ישראל למשך עשרות שנים קדימה יחד עם זה של תעשיות הגז והנפט המזהמות.

בין האירועים הבולטים ניתן לציין את כניסת ענקית הנפט האמריקאית שברון, הידועה לשמצה בשל פשעים סביבתיים, הפרת זכויות אדם ופעילות קשרי ממשל ענפה ואגרסיבית במיוחד - פעילות שככל הנראה גם דחפה לתחילת המשא-ומתן בין ישראל ללבנון על-מנת לשרטט את הגבול הימי בין המדינות אשר יאפשר את פיתוחם של שדות גז נוספים וימנע מחלוקת סביב הפיתוח של שדה הגז כריש-תנין; חתימה על הסכם בין האמירויות לקצא"א שיהפוך את אילת מעיר של תיירות וטבע לנמל דלקים; הקמה של צינורות גז ונפט מים המלח לאילת והקמה של מתקן הנזלת גז על-מנת לייצא גז ישראלי למדינות המזרח והחלטת הממשלה להעלאת יעדי המעבר למתחדשות שלמעשה מבטיחה ש-70% מאספקת החשמל תגיע מהגז הפוסילי. הממשלה מבטיחה שמיזמים אלה יביאו עימם שגשוג, אבל זוהי אשליה מסוכנת.

מבחינה סביבתית הקמת תשתיות אלה תייצר שורה של זיהומים וסיכונים עבור בריאות הציבור והטבע ועלולים להפוך את אסון הנפט של עברונה (2014) - בו כ-5 מיליון ליטרים של נפט נשפכו מצינור הנפט של קצא"א בליבה של שמורת טבע - לאירוע זניח; מבחינה אקלימית, הגברת ההיצע של גז ונפט מעכבת את המעבר לאנרגיות מתחדשות, לא רק אצלנו, אלא גם באירופה, בין השאר על-ידי השקעות מאסיביות בלוביזם סביב המנטרה החדשה של הכחשת שינויי האקלים: גז היא אנרגיית מעבר ראויה; מבחינה ביטחונית, הדבר יגביר את המתיחות בין שחקנים שגם ככה חיים בעוינות באזור מורכב ומחזיר ניחוחות של מלחמה קרה ויריבות בשלט רחוק בין ארה"ב לרוסיה; ומבחינה כלכלית, הכסף לא יזרום לציבור אלא ייצא מכיס אחת שלו ובחלקו יוחזר לכיס האחרת - הספקנים מוזמנים לפנות לקופת קרן ״העושר״ (הגז).

חשוב גם להזכיר כי פעילות כזו של חברות האנרגיה כרוכה ככל הנראה גם בהשקעות ביטחוניות לאבטחת תשתיות הגז והנפט (כמו למשל רכישת צוללות). בל נשכח גם את הבריונות הידועה של חברות האנרגיה הפוסילית, בדיוק כפי ששברון הפגינה בשבוע הראשון לפעילותה כאשר איימה "לסגור את הברז״ מאסדת "תמר", אם יימכר גז במחיר מוזל לחברת החשמל ולציבור הישראלי.

ההתחייבויות של שטייניץ ונתניהו כובלות את עתידה של ישראל לחברות הנפט והגז. אסטרטגיה זו נועדה לכישלון ותהפוך את ישראל שטופת השמש מאומת סטארט-אפ וחדשנות למדינת חסות של תעשייה מזהמת ונצלנית אשר עומדות להמיט עלינו את המשבר הגדול ביותר הצפוי במאה ה-21, משבר האקלים. 

הכותב הוא מנהל גרינפיס ישראל