הסתדרות המורים הודיעה לאחרונה שוב על סכסוך עבודה ואיום בשביתה, הפעם בגני הילדים. זכות השביתה היא זכות יסוד בדמוקרטיה והכרחית בכל מערכת יחסי עבודה מתוקנת, אבל שביתה היא רק כלי אחד במאבק עובדים ויותר מכך בגלל עוצמתו בשירותים קריטיים כמו חינוך חייב להיות האיום בשביתה כמוצא אחרון.
ארגוני המורים והגננות הפכו את השביתה לכלי היחיד במחאה שלהם והתנהגות זו הפכה לבלתי נסבלת עבור שגרת החיים של ציבור ההורים בישראל.
מורה הוא אבן היסוד בבניית חברת מופת, מורים בכל העולם מאוגדים ומוגנים בהסכמים קיבוציים, והסכמי העבודה של המורים בישראל נחשבים למוגנים ביותר וטוב שכך. דרישות המורים לשיפור תנאים הן מוצדקות גם ברמה הערכית וגם בדרישה המקצועית, אבל בלי תמיכה ציבורית לדרישות המורות והמורים אין סיכוי לתיקון ונדרש תיקון בשכר ובתנאי העבודה של צוותי ההוראה, בעיקר בתקופת הקורונה.
ציבור ההורים צריך להיות שותף של ציבור עובדי ההוראה במאבק, אבל בכדי שכך יהיה על ציבור עובדי ההוראה להראות נחישות, לצאת להפגין, למחות, לגייס לצדם את ההורים, את הארגונים החברתיים, לבקש סולידריות מארגוני עובדים אחרים, לצבור לגיטימציה לקראת השבתה.
אי אפשר לצבור לגיטימציה מתוך מאבק לא קיים, מתי בעשר השנים האחרונות מישהו זוכר הפגנת מורים גדולה? מתי נראו מורים צועדים לעבר קריית הממשלה שבידיהם דגלי ישראל? חובת הצעקה קודמת לזכות השביתה. איך אפשר לקבל את העובדה שהמתמחים לרפואה מוצאים זמן למחות ולהפגין בין 36 שעות עבודה רצופות במשמרת לפני שהם פותחים בשביתה ודווקא המורים הם אלו שפוסחים על המחאה ופונים לפתרון הקל הנוח והיעיל איום השביתה.
טוב יעשו ארגוני המורים אם יישאו עיניים ויראו את מחאת העובדות הסוציאליות, אחד המאבקים שעוררו השראה וגם הניבו הסכם עבודה כמעט חסר תקדים. 87 ק"מ הלכו העובדות הסוציאליות ברגל עד למשרד האוצר, שבוע לאחר מכן הטילו מצור של ממש בכניסה למושב של שר האוצר, ורק לאחר מכן כאשר גייסו ציבור ענק של תומכים וגייסו את דעת הקהל פתחו בשביתה.
האצבע הקלה על הדק השביתה היא חומר הבערה הטוב ביותר עבור אלו הרוצים לשבור את ארגוני העובדים, של הליברטיניים המבקשים להגביל את חופש ההתאגדות וזכות השביתה.
כאשר ציבור עובדי ההוראה הופכים כל מאבק ל"הר הבית", כאשר כל סכסוך עבודה מצריך שביתה - אז כל סכסוך הופך ללא חשוב ואף סכסוך לא מצדיק שביתה.
הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש בהסתדרות המורים וארגוני הגננות. המעבר מאפס לאחד, כלומר משגרה לשביתה הוא אולי המהיר והקל ביותר, אך גם המסוכן שעלול לחזור בצורת בומרנג. לא רק לגננות השובתות, אלא גם לנו ההורים ואז ההפסד יהיה כפול ומכופל. אמון הציבור במערכת יישחק, והעובדים והעובדות לא ישכילו למקסם את מאבקם לשכר טוב, ראוי וצודק יותר.
הכותב הוא מנכ"ל פרו אסטרטגיה, לשעבר יועץ אסטרטגי של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.