אם גרושה לא תוכל להפגיש את ילדיה עם בת זוגה? לא מדויק

החלטה קצרה של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים תפסה כותרות רבות לאחרונה, בטענה כי בית המשפט אסר על אם גרושה להפגיש את ילדיה עם בת זוגה, ואף "קנס" אותה בהוצאות משפט מיוחדות עקב כך. הסיקור התקשורתי יצר תפיסה מוטעית של בית משפט שמרני וחשוך המתנכל לאם בשל נטיותיה המיניות, אך קריאה מדוקדקת של ההחלטה מעלה תמונה שונה לגמרי.

על-פי סיפור הרקע, המוזכר בהחלטה בקצרה, בני הזוג לשעבר, הורים ל-7 ילדים משותפים, התגרשו לפני כשנה. במסגרת הסכם הגירושים התחייבה האם לא להפגיש את הילדים עם האישה שהיא כעת בת זוגה, והתחייבה כי אם תפר את ההתחייבות, תשלם לאב סך של 20,000 דולר קנס עבור כל מפגש "אסור". בחודש ינואר האם עזבה את ירושלים ועברה להתגורר עם בת הזוג, וכעת הגישה בקשה לסעד דחוף, בו עתרה לחייב את האב לאפשר לילדים לשהות בביתה החדש בנוכחות בת הזוג, בניגוד להתחייבותה בהסכם הגירושים.

ההחלטה כאמור מקמצת בפרטים, וזהות הצדדים חסויה כמו בכל הליך של בית המשפט לענייני משפחה, אולם האם עצמה וכן בת זוגה נתנו במקביל ראיונות לתקשורת, תוך חשיפת שמותיהן ותמונותיהן, לרבות תמונה של בת הזוג כורעת ברך ומציעה לאם נישואים.

לגרסתן, כפי שהוצגה באותם ראיונות, שתיהן עלו לארץ מארה"ב והשתקעו בשכנות באותה קהילה חרדית בירושלים. הן הפכו לחברות טובות, קצו בחיי הקהילה החונקים, חזרו בשאלה, התגרשו מבעליהן, הפכו לבנות זוג, עברו להתגורר ביחד ואף התארסו. בעוד שמשפחתה של בת הזוג קיבלה את השינוי הקיצוני באורח חייה בהבנה, יחסיהם של האם ובעלה לשעבר נותרו עכורים, ולכן היא נאלצה לטענתה לפנות לעזרת בית המשפט.

הסכם הגירושים במסגרתו התחייבה האם להימנע ממפגשי הילדים עם בת זוגה אכן מעורר שאלות, שיש מקום לדון בהן במסגרת משפטית מתאימה. ראשית יש לבחון האם התחייבות כזאת אינה מנוגדת לתקנת הציבור. אין זה מוסרי שהסכם גירושים ימנע מהורה לשנות את אורח חייו או לקשור את חייו עם אדם אחר לאחר הגירושים, ולכן ניתן לכאורה לטעון גם כי אין זה סביר לדרוש מבן או בת הזוג של האם, המקיימים עימה חיים משותפים תחת קורת-גג אחת, להתפנות מהבית בכל פעם שהילדים באים לשהות אצל האם.

נושא נוסף שראוי לבחינה מעמיקה הוא טובת הילדים. ניתן לשער כי הרקע לדרישת האב להתחייבות האם להימנע מחשיפת בת זוגה לילדים, הוא רצונו להגן על אורח חייהם החרדי ולמנוע מהם את הבלבול ואת הקושי הנובעים מהסתירה בין הערכים שעליהם הם מתחנכים ולאורם הם חיים, לבין אורח חייה החדש של האם כלסבית. יכולות להיות לכך גם השלכות נוספות על הילדים כמו פגיעה בסיכוייהם למצוא שידוך ראוי וכדומה. מצד שני, ניתן לטעון כי הסתרת דרך החיים של האם מהילדים בבחינת סוד היא בעייתית, במיוחד לאור סיכוייה הגבוהים להיחשף.

לאור דברים אלה ברור שכדי להכריע בנושא, בית המשפט יידרש למנות מומחים, שיתנו חוות-דעת לגבי המשמעויות של השינויים הדרמטיים בחייה של האם על משמורת הילדים, הן מההיבט של בחירת אורח חיים חילוני, הן בבחירת בת הזוג והן במעבר לעיר מגורים מרוחקת יותר.

לפיכך בצדק דחה בית המשפט את הבקשה, אך הסיבה לכך אינה שהשופט מתנגד לאורח חייה החדש של האם, אלא שהיא נקטה הליך משפטי שגוי, ולכן בזבזה זמן שיפוטי יקר. בקשה בהולה כסעד חירום אינה הפרוצדורה המתאימה לדון בשאלות הרות-גורל אלה, ועל האם להגיש תביעת משמורת מסודרת.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי עוסקת בדיני משפחה וירושה