רשות המסים מגדילה את הנטל על חברות ישראליות

לאחרונה פרסם משרד האוצר טיוטת חקיקה ותקנות, שתהיינה להן השפעה רבה על חברות ישראליות שיש להן חברות קשורות בחו"ל. תיקון החקיקה מבקש ליישם בישראל הוראות מחירי העברה בנוגע למיסוי עסקאות בינלאומיות שיושמו כבר במדינות רבות בעולם, בעקבות יוזמת ה-BEPS של מדינות אירופה (ההוראות עוסקות בקביעת מחירים בעסקאות בין חברתיות).

בעקבות תיקון החקיקה ישראל תיישר קו עם מדינות רבות בעולם שכבר אימצו חקיקה דומה ותדרוש מהחברות הפועלות בישראל להגיש בישראל שניים או שלושה דוחות נוספים על הקיים היום, על מנת לדווח על פעילותן ברחבי העולם.

אך מה שמעניין בחקיקה המבוקשת הוא דווקא מה שאין בה. אין בה הבחנה ממשית בין עיקר וטפל, ואין בה כל התחשבות בחברות קטנות ובינוניות, שכעת יצטרכו להוציא עשרות אלפי דולרים נוספים מדי שנה וזמן עבודה כדי לשנות את צורת הדיווח הקיימת ולהתאימה לפורמט המבוקש בתיקון החקיקה, אחרת ייחשבו לחברות עברייניות.

מדינות רבות שאימצו את הוראות ה-BEPS בעולם קבעו שרק חברות שעוברות סף מהותיות מסוים (Threshold) יצטרכו להגיש את הדוחות האלה, מתוך הבנה של הנטל האדמיניסטרטיבי והכספי הכבד שדרישות הדיווח מטילות על חברות קטנות ובינוניות.

למרבה הצער, תיקון החקיקה בישראל אינו מוגבל לעסקאות של חברות גדולות, או לעסקאות בהיקף רחב. גם חברה ישראלית שמכרה מוצרים לחברת הבת השיווקית שלה בארצות הברית ב-5,000 דולר תצטרך להוציא מדי שנה למעלה מ-30 אלף דולר רק כדי לעמוד בדרישות הדיווח, או להסתכן בקנסות ועונשים נוספים אם לא הוגשו הדיווחים.

עד היום חברות רבות הכינו דוח חלקי או מקוצר, מתוך ידיעה שאם יתבקשו להגישו לרשות המסים, יוכלו להשלים לדוח מלא תוך זמן קצר (החוק מאפשר פרק זמן של 60 יום). גם את האפשרות הזו מבקשת רשות המסים לבטל ובכך לאלץ חברות רבות להכין דוחות סבוכים מדי שנה, גם אם אלה לא יגיעו לבחינה של פקיד השומה לעולם.

לא בכדי נמצאת ישראל במקום ה-35 והכלל-לא-מכובד ברשימת המדינות שקל לעשות בהן עסקים. הנטל האדמיניסטרטיבי במדינתנו הוא כבד ונופל על חברות קטנות כגדולות, ולרשות המסים תפקיד מרכזי בנטל זה.

מה חסר בתקנות של רשות המסים?

אילו רצתה רשות המסים לתמוך בפעילות של חברות ישראליות שפועלות גם בחו"ל, יכולה הייתה להוסיף לתקנות את מה שנשמט מהן:

ראשית, קביעת סף מהותיות (Threshold) שיחיל את חובות הדיווח הנרחבות רק על עסקאות משמעותיות, או על חברות עם מחזורי פעילות גדולים, כמו שנעשה בעולם. למעלה מ-50 מדינות בעולם קבעו שרק בעסקאות משמעותיות או בחברות גדולות יידרשו להגיש את הדוחות הנ"ל, ביניהן צרפת, גרמניה, איסלנד, דנמרק, ספרד, שוודיה, אנגליה ורבות אחרות.

שנית, קביעת רשימה ארוכה של עסקאות בין חברתיות שהמחיר שלהן ידוע מראש ומוסכם גם עם רשות המסים (ידוע בשם Safe harbors) וכך לא יהיה צורך לבזבז משאבי ציבור בדיון שומה לגביהם. ישנן עסקאות רבות שחוזרות על עצמן כגון הלוואות בין חברתיות, שירותי ניהול, שירותי רכש ועוד.

חברות שמבצעות עסקאות כאלה ידעו מהו המחיר המקובל על רשות המסים ויוכלו לחסוך את עלות הדוחות ואת הדיונים המפרכים לגבי כל עסקה ועסקה. כיום קיימת רשימה כזו אך יש בה 3 סוגי עסקאות בלבד.

שלישית, לאפשר לחברות ליצור דוח מקוצר ולעבור לדוח מלא רק אם החברה התבקשה לעשות כן על ידי פקיד השומה, ובכך לחסוך הוצאות מיותרות מדי שנה, הן לחברות והן לציבור, שמשלם את משכורותיהם של מפקחות ומפקחי המס, שיקבלו את אלפי הדוחות הסבוכים ולא יעברו על חלקם לעולם.

במיוחד בתקופה זו שמלווה במשבר כלכלי גדול ממדים, תעשה נכון רשות המסים אם תימנע מלהטיל עול נוסף על עסקים קטנים ובינוניים, שהם, כפי שחוזרים ומשננים לנו, מנוע הצמיחה של הכלכלה.

הכותבת היא עו"ד, מכהנת כ-Tax Director בחברות ישראליות, מנהלת את קהילת She.F.O. - Women in Finance וחברה בסופרסונס