ההישג של האריס מעורר השראה, אך האם עדיין צריך לדבר על אי שוויון מגדרי?

כשאני אומרת לאנשים שאני נרגשת מכך שנבחרה בארה"ב סגנית נשיא שהמגדר שלה הוא אישה ושהמוצא האתני שלה הוא מקרב המיעוטים במדינה, הם לרוב מתחילים איתי דיון פוליטי. בשלב הזה אני צריכה להרגיע אותם ולהסביר שזה בכלל לא מה שאני מדברת עליו, אני בכלל לא נכנסת לדיון על מי היה עדיף שינצח בבחירות בארה"ב. ואז מתחיל הגל השני של התגובות לגבי קמלה האריס: "תראי איך היא מדברת", "כמה היא אגרסיבית", "השמועה אומרת שהיא אנטיפתית".

אני מושכת כתפיים מול הטענות. סגנונה האישי פחות רלוונטי לטעמי לדיון. אני לא מכירה אותה אישית, אבל אני מדברת פה על סמל. על מהות. על כך שכשאישה מגיעה לתפקיד השני בחשיבותו בארה"ב' ויש שיגידו גם בכל העולם, יש לכך משמעות עצומה לכל ילדה, נערה ואישה בכל מקום בעולם, מכל מעמד סוציו-אקונומי,ומכל מוצא אתני.

כמעט בכל ראיון עומק שאני מעניקה לתקשורת, תגיע בשלב כזה או אחר ה-שאלה. איך זה להיות אישה בתפקיד ניהולי, איזה חלק מהווה נושא המגדר בהליך קבלת ההחלטות שלי, איך זה להיות אישה מובילה בעולם גברי. השבוע, בעודי קוראת עוד ועוד כתבות על קמלה האריס, לא יכולתי שלא לתהות, כמה פעמים נשאלה האישה הראשונה בהיסטוריה של ארה"ב שתכהן כסגנית נשיא, שאלות מסוג זה. בתפקיד כה בכיר ומרכזי, פוליטיקה של זהויות תמיד תלווה את השיח סביב מינויה של האריס, אך האם השיח על תקרת הזכוכית יישאר איתנו עוד הרבה? כמה נשים בתפקידי ניהול בכירים צריכות להיות, כדי שלא ניתפס יותר כנושא מעורר עניין בנוף הניהולי?

בראיון שנתנה לתקשורת, סיפרה האריס מה שאמה אמרה לה פעם: "קמלה, יכול להיות שתהיי הראשונה לעשות הרבה דברים, אבל תוודאי שלא תהיי האחרונה". ופה בדיוק קבור הכלב. חשיבות המידול של נשים בתפקידים ניהוליים בכירים. גם אם נדמה לנו שבשנת 2020 הנושא אמור להיות טריוויאלי, הוא לא. ויש חשיבות לקיום מודלים לחיקוי עבור נערות ונשים מכל הגילאים.

כשאישה מאיישת תפקיד ניהולי בכיר, היא אומרת לכל המגדרים - נשים יכולות לעשות הכול. וזה לא בגלל המגדר, וזה גם לא למרות המגדר. זה בגלל הערך המוסף שכל אחת מביאה כאדם. המגדר מלווה אותנו, אבל הוא לא מגדיר אותנו.

השיח על פריצת גבולות הוא חשוב וממלא בהשראה, אבל אסור לנו להגיע למצב שבו האזכורים של תקרת הזכוכית, יהיו אלה שמשאירים אותה שם. הייתה זו שופטת בית המשפט העליון האמריקאי רות ביידר גינסבורג המנוחה שאמרה "נשים שייכות לכל המקומות שבהם מתקבלות החלטות. לא תקין שנשים בתפקידים אלה תמיד מוגדרות בתור 'יוצאות מן הכלל'".

ולכן אני אמביוולנטית בשבוע שכזה. כן, קמלה האריס היא אישה יוצאת מהכלל והגיעה להישגים פורצי דרך, אבל ככל שיימשך השיח על ההישג יוצא הדופן, כך עלולה להתקבע המחשבה שהוא אכן יוצא דופן ויישאר ככזה.

מרגע שהאריס תיכנס לתפקידה, השיח המגדרי חייב לפנות את מקומו לשיח על פועלה ומעשיה. כתבות על המלתחה שלה במהלך קמפיין הבחירות, חייבות לפנות את מקומן לכתבות על ההבטחות שהבטיחה וכיצד היא מיישמת אותן. אתגרים לא יחסרו לה, ומשוכות שיהיה עליה לעבור כאשה בוודאי יופיעו לאורך הדרך, אבל היחס אליה חייב להיות קודם כל כאל אדם בתפקיד בכיר, כאדם הנמצא בצומת קבלת החלטות מרכזית, כפוליטיקאית שניצחה. לא כל אדם מעוניין להנהיג ולהוביל, אבל כל מי שכן, צריך להיות בטוח שזה אפשרי, ושהמגדר אינו חסם.

אם נחזור להאריס, ההכרזה שלה כי אחד הדברים הראשונים לטיפול במדינה, שבה יש מעל ל-20 מיליון אזרחים ללא ביטוח בריאות ועם סיכון לעוני עקב פשיטת רגל על רקע הוצאות טיפול רפואי, הוא לפעול למערכת בריאות עם ביטוח בריאות ממלכתי, כבר מעוררת ציפייה גדולה אצלי. יש לה ולהם משימה ראשונה לא פשוטה בכלל. יהיה מעניין לעקוב אחר ההתקדמות, ולא רק המגדרית. 

הכותבת היא מנכ"לית בית החולים וולפסון