הציפייה לסגר השלישי רק תזרז אותו

למרות שנלמדו קצת לקחים מאסטרטגית היציאה אחרי הסגר הראשון, נראה כי גם היציאה מהסגר השני היא זמנית עד החזרה אחורה בשלבי היציאה או חלילה לסגר שלישי. כמובן שנושא עיצוב ההתנהגות של הציבור עדיין לא נלקח בחשבון על-ידי מקבלי ההחלטות, שעסוקים כנראה בעניינים אחרים.

הבעיה היא שהיציאה מהסגר השני מלווה בתחושה ציבורית, שבאה לידי ביטוי בפורומים רבים ואף בתקשורת, שהסגר השלישי הוא רק עניין של זמן. התחושה הזו, שהולכת ומתחזקת לאור ההתנהלות של הממשלה בימים האחרונים והסירוב של חלק מהציבור לפעול על-פי ההנחיות, היא עצמה תביא את הסגר השלישי.

אחד הכללים הבסיסיים בהתנהגות של ציבור הוא שציפיות מגשימות את עצמן. כשהציבור חושב שמחירי הדירות יעלו, הוא רץ לקנות דירה לפני שהמחיר עולה, הביקושים עולים, ואז המחירים באמת עולים. כך זה פועל גם במשבר הקורונה. הציבור, שבחלקו מצפה כי הסגר השלישי יגיע, פועל עכשיו כאילו "אין מחר" ומנצל את תקופת "בין הסגרים" לעשות את הדברים שלא ניתן לעשות בזמן הסגר. יותר מפגשים משפחתיים (כי הרי בעוד חודש כבר לא יהיה ניתן לפגוש את המשפחה) ויותר התקהלויות, כי עכשיו אפשר לחגוג ולהתחתן, ועדיף כמה שיותר מהר לפני הסגר השלישי.

אם אחרי הסגר הראשון תחושת האופוריה של הציבור היא זו שגרמה להתנהגות לא אחראית, הפעם זו הפסימיות בנוגע לחזרה לשגרה והתחושה שאנחנו בסך-הכול בפגרה ובתקופת התרעננות לפני הסגר הבא. אין ספק כי החורף המתקרב והמצב באירופה רק מחזקים את התחושה הזו.

וכך נוצר מאין מרוץ לנצל את התקופה הזו של "בין הסגרים" ולהשיג כמה שאפשר. כל מי שלא מתאפשר לו לחזור לעבודה או לשגרה, מבין כי הזמן קצוב, ומוכן לשלם את המחיר ולהפר את התקנות על-מנת למצות את התקופה. מערכת החינוך בלחץ לחזור להוראה בכיתות על-מנת לנצל את התקופה ללמידה משמעותית עד הסגר הבא, ולכן הדברים נעשים ללא תכנון נכון שהיה יכול למנוע הידבקות (למשל ערבוב בצהרונים). העצמאים רואים פתיחה חלקית ומבינים שהאופן בו הדברים קורים הסגר השלישי יגיע, וגם את תקופת "בין הסגרים" לא מאפשרים להם לנצל, ולכן התסכול עוצמתי יותר מאשר בעבר.

ההטיות ההתנהגותיות לאורך כל המשבר שמובילות להתנהגות לא עקבית הן אלה שיוצרות את גלי ההדבקה ומובילות אותנו לשגרת חיים (עד למציאת החיסון) בין סגר לסגר. מקבלי ההחלטות עדיין לא פועלים באופן כזה שנוכל לחזור לשגרת חיים סבירה עם הקורונה עד למציאת החיסון. הפעולות שנעשו עד כה ונעשות עדיין מובילות אותנו לשגרה של כניסה ויציאה מסגרים. שגרה כזו מעייפת את הציבור מהר יותר, מגבירה את חוסר האמון ומפחיתה את ההקפדה על ההנחיות, דבר שרק יקצר את זמן הפגרה בין סגר לסגר.

המטרה צריכה להיות יציאה מהסגר לשגרת חיים תחת הקורונה. אבל ללא שימוש בכלים מתאימים, ללא השקעה בעיצוב ההתנהגות ובעיקר ללא יציאה מהסגר בזהירות ובסבלנות, לא נוכל באמת להגיע לחיי שגרה עם הקורונה.

ייתכן שכבר מאוחר מדי, וכל מה שלא נעשה עד כה לא ניתן כבר לעשות עכשיו. וייתכן שנגזר עלינו לחיות בין סגר לסגר עד מציאת החיסון. אבל עדיין לא מאוחר יותר לקחת בחשבון את הטבע האנושי כשמקבלים החלטות ובכך להפחית את הנזק בין גל לגל ובין סגר לסגר. 

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וכלכלת אושר, המחלקה לכלכלה ומינהל עסקים, אוניברסיטת אריאל