הבחירה בביידן עשויה לסמן את תחילת הסוף של "טרנד המנהיגים הסמכותניים"

תוצאות מערכת הבחירות בארה"ב דורשות מחשבה רחבה ועמוקה. זה הוא אירוע משמעותי ולא דיון חד פעמי שנכון לשנת 2020 בלבד, אלא פרק חיוני בהיסטוריה של דמוקרטיות ליברליות, השואפות להגן על זכויות אזרחים. כולל הזכות להשתתף בבחירות, חופש הביטוי וזכאות האזרחים למידע מהימן וכן תוצאות נטולות פניות.

בארבע השנים האחרונות ארה"ב נחלשה והייתה לפחות דמוקרטית. הנשיא עמד ושיקר ללא בושה לעם האמריקאי, במגוון רחב של נושאים. הוא התכחש למגפת הקורונה, הבטיח לצמצם גירעון והרחיב אותו ברמה היסטורית, טען שהוא מסדיר את ביטוח הבריאות עבור האזרחים (ופעל הפוך) והחליט שהעיתונות וכלי התקשורת הם "אויב העם" - הוא חזר על כך אינספור פעמים בנאומים וציוצים ובכך חתר תחת אחד המוסדות העדינים והקריטיים ביותר בכל דמוקרטיה ליברלית.

כאשר נשיא בלארוס, אלכסנדר לוקשנקו הכריז על עצמו מנצח בבחירות בחודש אוגוסט 2020, ארה"ב ומדינות מערביות גינו את התוצאה שהושגה תוך דיכוי קולות מתנגדים. מזכיר המדינה מייק פומפיאו כינה את הניצחון של לוקשנקו "הונאה" ואמר: "אנחנו מתנגדים לכך שהוא הכתיר את עצמו. אנחנו יודעים מה העם בבלארוס רוצה - משהו אחר".

לא מוכנים להרפות

חס וחלילה מלהשוות בין בלארוס, הדיקטטורה האחרונה של אירופה, לבין המעצמה הדמוקרטית החשובה בעולם, אבל בהודעות של הנשיא טראמפ, פומפיאו והממשל בשבוע האחרון (וגם לפני הבחירות), אפשר להבין שהם אינם מאמינים בשיטת הבחירות שלהם, רואים בה מערכת נכלולית רחבת היקף ואת ניצחון ביידן, כדבר שאינו מייצג את רצון העם. זו אפשרות אחת. האפשרות האחרת מפחידה: טראמפ ופומפיאו מתחילים להתנהג כמו לוקשנקו בעצמם. נאחזים בשלטון מתוך כוח הסמכות ולא מוכנים להרפות.

אם יש דבר אחד, שתוצאות הבחירות הללו יכולות ללמדנו הוא שהעם האמריקאי - החליט להתנער מהתנהגות הפוזלת לכיוונים דיקטטוריים. עם ההתנערות הזו, אפשר אולי לסמן את תחילת הסוף של טרנד המנהיגים הסמכותניים.

ברחבי העולם יושבים ארדואן בטורקיה, בולסונרו בברזיל, דוטרטה בפיליפינים, אורבן בהונגריה - ומסתכלים. כדאי שיחשבו היטב על מהלכיהם. גם לנתניהו יש כאן לקח - העם לא טיפש, העם מבין כשמפעילים עליו מניפולציות. יש קו גבול שעד אליו אפשר למתוח את הנורמות. גם להכפשת עיתונאים צריך לשים קווים. אם נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה בשיטה הישראלית מספר רב של פעמים, אולי צריך לשנות גישה.

הפרש של 5.2 מיליון קולות

המדינות המרכיבות את אמריקה בחרו להדיח נשיא מכהן, ארבע שנים אחרי שנבחר וזעזע את האזרחים בסגנון שליטה סמכותני, אגרסיבי, ישיר ובלתי מהימן. נכון לשעת כתיבת שורות אלה, כשבוע ויומיים אחרי הבחירות 72,349,982 איש בחרו בנשיא טראמפ, לעומת זאת, 77,558,792 שבחרו בביידן.

פער של 5.2 מיליון קולות ובשיעורים 47.4% לעומת 50.8%. מספר האלקטורים הסופי מצביע גם הוא על פער משמעותי - 306 אלקטורים לביידן לעומת 232 אלקטורים לטראמפ, כאשר המספר הזה הוא כמעט כמעט סופי (וישתנה אם הספירה החוזרת בג׳ורג׳יה תהפוך את התוצאה, עניין שנראה קלוש ביותר).

יש את אלה הרואים קודם כל את אותם 72.3 מיליון שהעדיפו להמשיך עם הנשיא. אך הניצחון של רפובליקאים ברמה המקומית (סנאט, בית נבחרים) במספר רב של מקומות מעיד על פיצול ההצבעה. לא הייתה דחייה של העמדות השמרניות, אלא דחייה אישית של האיש והתנהלותו.

מה אנחנו יכולים ללמוד מארה"ב

עבורנו הישראלים ניתן לדבר על עוד כמה לקחים מעניינים מהמערכה הגדולה בארה"ב. ראשית, האירוע הסתיים בריקודים של תומכי המפלגה הדמוקרטית. החשש ממהומות ברחובות התבדה. התמונות בשבוע של לפני הבחירות, של חלונות ראווה חסומים בלוחות עץ והדיבורים על כאוס, בזיזה, הצתות, לא קרו, וטוב שכך. החשש היה בעיקר מהפגנות של מתנגדי טראמפ. הציבור הרפובליקאי, גם אם מתוסכל ועצוב, לא יוצא בעת הזו החוצה להפגין.

אמנם, 72.3 מיליון איש תמכו בנשיא טראמפ, אבל בינתיים, הם לא בחוץ ולא בפעולות מחאה. הם מפנימים את התוצאה. בניגוד למה שמנסים לצייר בחלקים נרחבים בתקשורת הישראלית, חוץ מן הנשיא ומעט אנשי שלומו, הציבור האמריקאי קיבל על עצמו את התוצאה.

שנית, מעל ל־101 מיליון אמריקאים הצביעו באופנים שונים - דרייב אין, מעטפות דואר, במייל, באופן פיסי בקלפיות. מה המסקנה? הבוחרים שאפו לגוון את אפשרויות ההצבעה. כל אחד בחר בצורת ההצבעה הנוחה לו. בימי קורונה, זה מהותי. האינטרס של מדינה דמוקרטית ליברלית, הוא לסייע לאזרחיה להצביע ולא לדכאם. בישראל, אנחנו רחוקים מכך, שנות אור.

השיטה כאן תקועה על מתודות של שנות ה־50 וממשלות ישראל אינן מעוניינות לבצע רפורמות בחירות. החקיקה היחידה שדואגים לבצע בישראל היא הגדלת כספי מימון בחירות כדי שלפוליטיקאים יהיה יותר כסף לבזבז על סיסמאות בחירות וטירגוט ברשתות (המפלגות היחידות שהתנגדו להגדלת מימון הבחירות במועדים ב׳ וג׳, היו כחול לבן וישראל ביתנו).

שלישית, וזו מסקנה חשובה מאוד עבור ישראל. מעמדם של פקידי בחירות, זוטרים ועד בכירים ברחבי המדינה הוא משמעותי. פקידי המדינות או מזכירי המדינה שהם נבחרי ציבור המזוהים עם המפלגה הרפובליקאית או הדמוקרטית, מילאו תפקיד קריטי בשמירה בסיסית על הערכים הדמוקרטיים. הם ניצבו בחזית ועדיין הודפים - כמעט בכל מדינה - את הטענות חסרות השחר של טראמפ ואנשיו שהייתה כאן מערכת גדולה של הונאה. מאז שהסתיימו הבחירות בארה"ב, אפשר לראות את אותם פקידים אמריקאים מחזיקים את האומה על כתפיהם אל מול צרור טענות מופרכות ומזיקות.

בישראל קיימת ועדת בחירות מרכזית, צנומה וענייה, שמתפקדת עם כוח אדם קטן במיוחד וכול מערכת בחירות היא צריכה להתנפח לממדי ענק, לשכור עובדים, להרחיב נוכחות ולהכשיר אנשים במהירות. העניין הזה הוא בליבה של דמוקרטיה. למען הגינות התהליך, חשוב שיהיו עובדי ציבור מומחים וידענים. הם צריכים ידע נרחב במערכות מידע ומיחשוב, כמו גם נאמנות עיוורת לחוקי הבחירות. מדינה הרוצה להמשיך להישען על עקרונות דמוקרטיים־ליברליים, חייבת לנהל מערכות בחירות שקופות ומדויקת. הפקידים הבכירים הללו צריכים לדעת לספק תשובות, ומהר.

רביעית, הדואר. ניסיונות ממשל טראמפ לפגוע בשירותי הדואר ברחבי ארה"ב בשנה האחרונה צריכים להדליק נורה אדומה. זה פחות נוגע למדינת ישראל, כל עוד אין אצלנו גיוון בשיטות ההצבעה, אך כאשר מנהיג מדינה מקצץ תקנים בגוף תשתית עיקרי, מוביל מהלך להפחתת כמות מכונות מיון דואר או הורדת מספר תחנות שיגור דואר, הדבר הזה מדאיג, ברמה של פיגוע בתשתיות חיוניות.

חמישית, התקשורת היא לב ליבה של ההגנה על דמוקרטיה חופשית. ארבע שנים של מתקפות אישיות וכלליות על עיתונאים וכלי תקשורת הובילו לרמות שנאה בלתי נתפסות כלפי האנשים שמביאים מידע לציבור. על כך עוד ידובר רבות.

העיתונות בארה"ב התעוררה באיחור. במשך שנים אפשרה לנשיא לומר כל דבר ורק לאחרונה החלו כלי התקשורת לחסום את הפצת המידע השקרי המובהק. למרות הדשדוש שלהם, בסוף הדרך, כלי התקשורת הצילו את הדמוקרטיה האמריקאית מעוד ארבע שנים של חרפה.